אני אוהבת את ואן גוך, מאוד, מרגישה מחוברת אליו. הוא היה דפוק יותר ממני, הוא צייר מהרגש, האנשים בתקופתו לא אהבו אותו, לא שמו לב לסגנון הציור הכל כך מיוחד שלו. הוא בעצם המציא מחדש את התקופה הפוסט-אימפריוניזם. אם אתם שואלים אותי.
היום מכירים בואן גוך כ"צייר נפלא, מוכשר, מטורף" שחתך לעצמו את האוזן. (טכנית הוא חתך לעצמו את התנוך, ולא הציעה שום הצעת נשואים עם התנוך, הוא חתך את התנוך ברגעי שיגעון, שכו ואן גוך היה חולה נפש.) אז ככה שבאמת, מי שלא לומד תלדות האומנות לא יכול להגיד מילה על ואן גוך, כי הוא לא מכיר את עבודותיו כפי שמי שלומד מכיר.
אני מתנדבת המון, אני בתנועת נוער (השם יודע למה), אני מפנה את החיים שלי בשביל לעזור לקהילה שלי בישוב. כל פעם מחדש, אני באה ותורמת, וכל פעם מחדש אני שואלת את עצמי למה אני ממשיכה במקום שאני לא נהנת להיות בו? אני לא יכולה לפרוש מהתנועה, אני הייתי מהמייסדים שלה, בערך. המחזור שלי הקים את התנועה הזאת, אני מתנדבת שם כל כך הרבה. שנה שעברה הייתי יותר בבית נוער מאשר בבית.
לאחותי יש יום הולדת היום, זה היום שאני הכי לא אוהבת בשנה, לא כי אני אחות לא מפרגנת, בגלל שאחותי מהכי מתלהבים בארץ מימי הולדת והיא הופכת להיות מפלצת של יומולדת.
אני חושבת שהידיד שלי מתחיל איתי, ואם אני צודקת, אז חרא כי יש לו חברה. אני לא הולכת להיות שוב זאת מהצד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
