"את בת 17, את בחורה צעירה בת 17, את לא צריכה להרגיש עצובה כל הזמן.
אני רואה נערים אחרים בגילך, אף אחד מהם לא רואה את העולם בצורה כזו, אף אחד מהם לא עצוב כמוך.
זה לא ייתכן שאת אף פעם לא שמחה."
- "אני כן. שמחה זאת אומרת. נכון זה לא בא בתדהירות גבוהה, אבל אני כן.
ואני עצובה כי אני לא כמו שאר ה'נערים' שלך, אני באמת רואה את המציאות כפי שהיא. והמציאות היא קשה,
היא רעה, היא עגומה. אני פשוט בוגרת יותר משאר ה'נערים' האלו, יש לי פרספקטיבה אחרת על העולם.
אז כן, אני עצובה, אוקי ו..? מה אני כבר יכולה לעשות? אז בסדר את יכולה למלא אותי באנטי דיכאון אנערף,
את יכולה לסמם אותי, את יכולה לגרום לי לראות ורוד, כי רק דרך עיניים אדומות רואים עולם ורוד לא?
מי כמוך יודעת על איזה באסה זה שהבת שלך כנראה חולת נפש, אבל אל תדאגי עד שאני לא בת 18 אי אפשר לקבוע כלום.
אז אולי אני עוד אנצל! אולי אני אראה את העולם מזוית יפה יותר. הפואנטה היא, שאין לך חצי מושג מה עובר לי בראש,
ואם את היית אני את לא היית שורדת, אז אל תזייני לי את השכל על כמה שאני צריכה עזרה, וכמה שאני מטורפת.
תתני לי להיות מטורפת בשקט."
אני רוצה אותו כל כך, אבל זה כזה פרי אסור.
עדיף להשאיר את זה ככה, לפני שאכנס לבור עמוק יותר.
עריכה:
נו תשלח סמס יא בנזונהההה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
