בפסיכולוגיה, הכחשה היא מנגנון הגנה משני ("פרימיטיבי") המאפשר לתוכן לא מודע לעלות למודעות, בתנאי שהוא מלווה בטענה המציינת שהתוכן אינו נכון. נהוג לחשוב על מקורו של מנגנון ההכחשה בתקופת הינקות והילדות המוקדמת, כאשר הילד האגוצנטרי מאמין שכל עוד הוא אינו מכיר בקיומה של מציאות כלשהי, הרי שזו אינה מתרחשת באמת . שרידים של מנגנון זה נשמרים אצל כולנו, ובאים לידי ביטוי למשל בנטייה להגיב בביטויים כמו "לא נכון!" (או "הו, לא!") לנוכח אירוע מצער או מצב קשה.
מרבית בני האדם משתמשים במנגון ההכחשה באופן שגרתי, מתוך ניסיון למסך את החלקים הקשים יותר של מציאות היומיום - פנימית או חיצונית. אדם שריגשותיו נפגעו בסיטואציה שבה הקוד החברתי אינו מאפשר בכי, יכחיש בדרך כלל את דבר הפגיעה. מפעם לפעם אנו שומעים על מי שפעל להצלת חייהם של הקרובים לו (או של זרים גמורים) מתוך הכחשה של הסכנה הנשקפת לו תוך כדי כך. בצד הפתולוגי של הסקאלה, הכחשה עשויה להביא לתוצאות הפוכות. כך למשל אדם הנמנע מביצוע בדיקה מוקדמת לגילוי סרטן מתוך תחושה שבכך הוא מונע באופן כלשהו את התפתחות המחלה בגופו; או אחר המתעקש שאינו מכור להימורים. ההפרעה הנפשי הידועה כמאניה מערבת בתוכה אלמנט חזק של הכחשה, כאשר הפרט אינו מכיר במגבלות שמציבות בפניו המציאות כמו הצורך בשינה, היעדר אמצעים כלכליים ואפילו היותו בן-תמותה.
אני חייה בהכחשה, אני מכחישה את איך שאני מרגישה. אגב, הזכירו כאן את מאניה דיפרסיה, שזה בערך מה שרופאים אומרים שיהיה לי כי אני מסרבת לקחת כדורים לפני שאני עושה סיטי לראש.
הוא שלח לי סמס אתמול בלילה, עניתי מאוחר מדיי, באסה קצת. אבל לדעת שהוא חושב עלי גם כן, זה כיף, עושה לי כיף בלב.
אבל זה בחיים לא יקרה, בגלל זה אני מכחישה, לא רוצה להכנס עמוק מידיי כי אני יודעת שזה משהו שלעולם לא יפתח, לא משנה מה הרגשות שלנו שם.
בגלל כל מיני סיבות, דת, תרבות, חברים, משפחה. עדיף שלא.
אז אני מכחישה, מדחיקה יותר נכון, לא רוצה להזכר בשום רגש, מעדיפה לחשוב שאין כלום. כי באמת אין.
לא לספר דברים גורם לי לא לישון בלילה עקב מחשבות לא רציונליות שתוקפות אותי בשעות הקטנות ועל ידי כך יוצא מצב שאני כמו זמובי, לא ישנה או אוכלת בגלל שבכל פעם שאני עוצמת עיניים אני רואה מישהו בא להרוג אותי. no more coffee for me.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
