מצאתי חבר, החלפתי 5 מקומות עבודה, טסתי שלושה פעמים, עשיתי פסיכומטרי (נכשלתי), התחלתי לעבוד בעבודה של גדולים. מצאתי בנזוג שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי לאחרונה, התחלתי להתנהל כמבוגרת או שיט כזה ואחר, החלפתי את הקפה בתה, הפסקתי לצרוך אלכוהול, ראיתי את ביתי חולים באיזור חיוג 04 יותר מדיי פעמים, ובעיקר זרמתי.
ועכשיו שוב תקופה שקשה, קשה בעבודה, כל כך קשה...
ואני, וורקהוליק מטבעי, שנפגעת מכולם ולוקחת הכל קשה ואישי, מוצאת את עצמי כל כך מתוסכלת.. בוכה בלילות שאני בלי הבנזוג המהמם שלי, כי רע לי. רע לי ממש. ולמה בעצם?
יש לי משרה שאחרים בגילי רק יכולים לחלום עליה. אני טסה מתי שאני רק רוצה, אני מקבלת שכר שהוא הרבה מעבר למינימום, אני עובדת מהבית לעיטים קרובות, אני חייה את הלייף מה שנקרא אז למה פאקיניג קשה לי?
למה אני לא מצליחה להשים את הרגשות בצד ולתת לי לעבוד בלי קשר לחיי הפרטיים, למה אני מכניסה את העבודה הביתה כשהיא לא אמורה להיות בבית?
רע לי בבית של ההורים, כי אף פעם לא קל לחזור לגור עם ההורים, וכן נכון.. זה רק בגלל החשיבה הכלכלית, ועדיין. מעדיפה לא לחסוך לפעמים בשביל לא להתמודד איתם כל הזמן.
אז אני בורחת. לאן? אליו כמובן, בשביל מה אלוהים ברא את הבנזוג אם לא בשביל לברוח אליו ולקוות לשכוח.
ומה עושים שהכל נראה בלתי פתיר?
אני מרגישה שהחיים האלה גדולים עלי.
הפנסיה, הקרן השתלמות ה1001 דברים שאני משלמת עליהם בלי הבנה של ממש על מה אני באמת משלמת.
הדאגה לעו"ש בלי סוף, הלהיות זמינה להכל תמיד.. על לחשב על משק הבית ומה חסר... הכל גדול עלי.
וכשהכל גדול עלי אני מתרסקת. כי כזאת אני, אחת שנופלת מכל דבר קטן. לוזרית מה שנקרא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
