ככה השיר אומר,

אבל מצד שני רק אהבה לא תספיק.

כל פעם שאני מצליחה סוף סוף לנשום בלעדייך, אתה מגיח לחיי וגורם לריאות שלי להתרוקן מאוויר.

אמא אומרת שאולי זה כן שווה להילחם על זה,

שאולי זה לא באמת סתם. 

אני ידעתי לאורך כל הדרך שאנחנו לא באמת סתם, אבל לך היו היסוסים. 

ועכשיו אתה חוזר כרגיל, מגשש ושואל, אולי הפעם זה יהיה אפשרי?

אולי כשאני אחזור מהטיול,

אולי כשאעבור לבאר שבע?

אבל אתה לא מבין שאתה תמיד תמצא מה לא בסדר,

אתה תמיד תמצא סיבות לברוח כשקשה,

אתה תמיד תאכזב אותי.

"האם מוטב לאחוז בטוב ולאבד אותו, או שמא מוטב שלא יהיה כלל שלך מלכתחילה?"

תשובה לשאלה הזו עדיין אין לי,

אבל מצד שני אני יודעת שרק אהבה לא תספיק.

חודש וחצי לטיסה, החרדות בשיאן.

מניחה שהפסיכומטרי בדרך לא עוזר להן...