שעת הש.

בבוהרי שלשום, עת התיישבתי לי לדווש על אופני הכושר הנאמנות שלי (פספסתי פילאטיס, שוב) כבתה לפתע הטלוויזיה מולי, יחד איתה גם האורות ואי אלו מוצרי חשמל פעילים.  לאחר שווידאתי שלא רק אני בלב המאפליה וכל הבניין, שלא לומר העיר (!) שרויים בעלטה, הצעתי לקוקסטא להדליק נרות. "אבל אור בחוץ" היא נחרה כלפיי בבוז ולא נותרה לי ברירה אלא לעלות שוב על אופניי ולקוות שדיווש נמרץ יפיק מספיק כוח הידראולי כדי להפעיל לפחות את הדי.וי.די. באופן טבעי מיד חשבתי על קסאם מעופרת יצוקה שנפל על איזו תחנת כח, אבל לא מלחמה נלוזה תמנע ממני לעשות כושר. מעולם לא דיוושתי ללא טלוויזיה מולי, ואני לא חושבת שאצליח לעשות את זה שוב. אלוהים, כל דקה ארכה כמו נצח, כל דיווש הורגש על צלוליטיי המסכנים ורק עלוות העלים שהתנועעה קצובות בחלון שעשעה מדי פעם את אישוניי המשוועים לריצוד קל. "שימי לי דיסק!" התחננתי בפני הקוקסטא, "אין חשמל", היא ענתה. "אז תדליקי לי דוד", התפשרתי, "אין חשמל" היא ענתה לי שנית, וכך לגבי כל דרישה שהעליתי לה ב20 הדקות בהן דיוושתי בדממה, שכללו "הטעיני לי את הסלולרי", "תביאי לי ספר", "קלי לנו ערמונים", "המחיזי בפניי את אחד מסרטי רוברטו בניני", "תבדקי אם קיבלתי מיילים" ו"שאי אותי אל הדרום החם".  בסופו של דבר החשמל חזר וראיתי בדקות האימון האחרונות את "עד הבחירות זה יעבור" ביס מקס. היה מצחיק, נראה שגורי אלפי משתקם יפה.

מכיוון שבלוג זה תומך בתושבי העוטף, אני מזמינה את תושבי הדרום להתארח בו. אבל אני לא בטוחה עד כמה זה יעזור להם, אחרי הכל אומרים שהרע עוד לפנינו. רבים תוהים מה זה אומר ולכן אבהיר – תשכחו מדפש מוד גם השנה.

ובקרוב, לפי השמועות, זה יגיע גם אלינו. ובאלינו אני מתכוונת לתל אביב כן? הצפונים כבר ערוכים מהמלחמה הקודמת.  אל תתפלאו אם תראו ציפורי מתכת עפות לתוך כל מיני הפגנות מחאה של יוצרים, חבורות של מחליקי רולרס בערבים ותורים מול יוגורטריות. פתאום זה לא נשמע כל כך נורא, אני יודעת, אבל אני לא יכולה שלא לתהות אם המקלט שאין לנו בבניין ערוך למצב, ולארוז תיק קטן למקרה שאאלץ להתארח בכל מיני ערים פריפריאליות(על מי אני עובדת, אני אעדיף למות).

 אבל הכי חשוב זה תמיד לזכור שבכל רע יש גם טוב – הפסיקו באמצע את "מלחמת העולמות". כי ברצינות, עם כל הכבוד לאיוויצה, יש גבול אפילו לתכנים הטלוויזיוניים שאני מוכנה לצרוך.

משועממים במקלט? בשביל זה אני כאן: כרגע אני קוראת במקביל את "גלנקיל – מותחן כבשים" ונהנית באופן סביר (גם אם אינני חולקת את חיבתם המוגזמת של כמה ממכריי לכבשים), ואת "הידרומניה" של אסף גברון ולא מתעלפת.

בטלוויזיה אני שמחה  לבשר שאת "דם אמיתי" אני אוהבת וגם את "תמרות עשן", אבל זה רק על סמך הפרק הראשון של כל אחד מהם.

תהיו בריאים,

שלכם

עוטפת וחוטפת

ש.