שעת הש.

 אני לא יודעת למה פסח הוא כזה חג עם מקל בתחת ולא יכול להיות כמו שבועות החמוד והקליל והטעים, אבל על זה נפלנו ועם זה ננצח. אז ככה זה הולך לקרות:

אחי יאסוף אותי מדירתי. כיאה לטכנאי הכבלים שהוא, זה יקרה מתישהו בין אחת עשרה לשש, אז להיות מוכנה כי לא משנה מתי אתקשר הוא בדרך. נסיעה של 20 דקות שתלווה כפי הנראה בשיחות מאופקות בינינו ואינטרקציה נמרצת ביני ובין הכינים שלאחרונה התגלו על ראשו. 

נגיע לבית גדול ומפואר בו שוכנים חברים של הוריי איתם אנחנו עורכים את הסדר, ושם נתאחד עם שושלת כהן מזגנים הענפה והאיכותית. אנחנו נהיה חמישה, הם עשרה. אבל למרות הנחיתות המספרית נרגיש שידינו על העליונה, מכיוון שהם אשכנזים ולכן האוכל שאמא שלי תביא יהיה יותר טעים.

הסדר יערך כהלכתו, מלבד החמץ שכפי הנראה יהיה נוכח על השולחן משום שכולנו אוהבים לטבול אותו ברוטב של הדג. הבדיחות הצפויות - עשרת המכות (כינים וכו') פלוס משחקי מילים על ז'רגון החג הייחודי. נמוך, נכון, וזה ידרדר עם עליית מפלס היין.

 היין - בוטיק. קריאת ההגדה - בתורות. בתורי - רשע פלוס שירים.

לאחר שלב האוכל אחד המסובים יתעקש להמשיך לקרוא את ההגדה, אבל הוא יאבד את הקהל לטובת מרפסת העישון, יתייאש, יכין לכולם אספרסו. מישהו ייזכר (לא אני) שיש גם כמה עוגות (אוקיי, אני), וקינוחים יחולקו לכולם. נסיים את הערב בחיבוקים, ניסע הביתה.

אווירה - מתנדנדת. ת'ים - תחגרו, אבא שיכור. נושאי שיחה במושב האחורי - סדר חברים זה משהו שאנחנו אמורים לעשות, לא ההורים שלנו. נושאי שיחה מושב קדמי - סדר חברים זה משהו שהילדים שלנו אמורים לעשות, למה הם מתעקשים לבוא. לינה - בבית. יקיצה - מוקדמת, נוסעים לבקר את המשפחה המורחבת. ת'ים - חבל, עד עכשיו דווקא היה נחמד.

בוקר - תחגרו, אבא עדיין שיכור. נסיעה - ארוכה.  בדרך - ריבים.

 אמא רוצה שנאכל אצל המשפחה שלה. אבא מתעקש על שלו. דודה צועקת על הקו שנבוא אליהם. כיאה למשפחה ההרוסה שאנחנו, נתפצל. אני אסע עם אמא אחי עם אבא. אחרי זה נתאחד אצל הדודה ונאכל שוב. האווירה - מתוחה. הסגנון - פאסיב אגרסיב. הת'ים השולט - כעסים מודחקים. הכשרות - מזוויעה.  בדרך הביתה - תחושת הקלה.   24 שעות מעכשיו - אלון אט לאסט. 

התפרצויות זעם לכולם!

חג שמח.

שלכם,

מסובה ודובה

ש.