שעת הש.

חגיגות 80 לסבתא, כולל אולם ומצגת וכל מיני דברים אשכנזיים. היה נחמד, רק שבשקף הראשון במצגת היה צילום של תעודת הלידה שלה והתברר שהיא בת 81. לא נורא, הגיל לא באמת חשוב, זה הקונספט של הזיקנה והקרבה ההולכת וגדלה למוות שמנחה אותנו בחיים. היא שמחה מאוד. אכלתי רק ירקות חיים. גאווה.

לא מעשנת שמונה ימים. גם לא ישנה. קצת בעייתי כל העסק הזה,אמנם הזייבן מעולה ולא בא לי לעשן לוכסן לאכול שאלו שני הדברים שפחות או יותר בנו את האישיות שלי, אבל אני גם לא מצליחה לישון. אני מתהפכת על משכבי ללא הרף וכלום לא עוזר, לא שוט או שניים, לא מדיטציה, לא קריאה נמרצת של "עיין ערך אהבה".  כבר שבועיים מאז שהתחלתי לקחת את התרופה שאני ישנה שלוש ארבע שעות בלילה, גג, ומרגישה מאוד היפרית רוב הזמן. מישהו יודע אם מסתגלים לזה בסוף או שמתים מחסך בשינה? כי כרגע נראה לי שאמשיך עם הכדור את כל שלושת החודשים המותרים.

אני מתה על הפסיכולוגית שלי. יש לנו בונדינג שזה משהו. מעניין אם אני אעשה עליה טרנספר או איך שלא קוראים לדבר הזה שבסופו אני תולה לה ארנב מחוץ לבית והיא שולחת אותי לפסיכולוג אחר. בינתיים אני רק מיבבת כל הזמן, שזה מקסים למדי ולגמרי שווה 1200 שקלים בחודש. נו, בשביל זה אני מחזיקה שתי עבודות.

קיבלתי עכשיו מייל מאמא שלי (היא כזאת ספאמרית, ידעתי שלא הייתי צריכה לתת לה את הכתובת), עוד מכתב אזהרה מזן ה"כל האמת על הקשר בין אכילת ביצים לעששת!". הפעם זה עוד גילוי מסעיר על ממתיקים מלאכותיים. מסתבר שכשאספרטיים מגיע לטמפרטורה של מעל 30 מעלות, הרכבו הכימי משתנה והוא הופך לאותו הרעלן שאפשר למצוא בנמלי אש. אנחה.

זה כזה מוזר לא לעשן. לא מתחשק לי בכלל, זה סתם כמו להיות באזור זמן שונה. אין את החלוקה הקבועה, המחיצות הקטנות של החיים – סיגריה של אחרי האוכל, של ההמתנה לאוטובוס, של הקפה. אין יותר אחרי סיגריה או סיגריה והלכנו. הכל רצף אחד גדול ונטול הפסקות.

זהו.  יומטורף בעבודה. הולכת הביתה.

 שלכם כולל סמיילי עם פרח

מתאפקת ומתרפקת

ש.