שעת הש.

אתמול קרו שלושה דברים מרכזיים:

1. עובד חדש - לודוויג שמו (כן, עוד רוסי). חבר של גבי מהפוקר. בן שישים ושתיין.

 כיף חיים, עוד חומר אנושי משובח לכהן מזגנים. פתחתי את הקובץ במחשב שלי שקרוי -  "אם מוצאים את גופתי נטולת חיים באמצע תעלה עם סימני התעללות מינית אלו הם כיווני החקירה הראשוניים:" והוספתי לשם את שמו.

2. שופינג - מגפיים ירוקות שפיץ מהממות סוף מגזית (250), נעלי באולינג כתום שחור מאקזיט (150), חצאית (150), חולצת ציצים

 (85).

3.  שעווה  - למרות שאין תקופה יפה יותר מהחורף להזנחה עצמית גם לי יש גבולות. אתמול בשעה אחד בלילה התיישבתי לעשות שעווה במפשעה. לא סתם שעווה, היטלר.

כבר שנים חברות שלי מנסות לשכנע אותי לעשות היטלר במפשעה. זה יפה, ענוג ואסתטי, אבל ים עבודה.

 הכנסתי קופסת שעווה ענקית למיקרו\קרימטוריום שלי, התיישבתי בסלון ליד הרדיאטור והתחלתי לתלוש. בהתחלה הלך חלק, אחרי זה נעשה די נוראי.

כעבור שעתיים הערתי את השותפה שלי, "מ" גערתי בה בשקט "מ. קומי רגע" היא התיישבה על המיטה במבט מהורהר "אני רוצה שתגידי לי אם יש לי היטלר" היא משכה את הטריינינג שלי מעליי "לא" אמרה וחזרה לישון.

כל הזין.

שלוש וחצי בלילה. אני מתקשרת לירוסלב. "אני בדיכאון!"

"מה הפעם" הוא שואל בקול מנומנם. מאז שיש לו חברה הוא הרבה פחות סבלני אליי "לא מצליחה לעשות היטלר".

"ל א. יש היטלר" הוא צוהל לי באוזן ואני שומעת את החברה שלו מצחקקת.

ניתקתי.

זו מטאפורה לכל החיים שלי, דיברתי עם עצמי במקלחת.

במקום אהבה יש לי עבודה.

במקום פסיכולוג יש לי ירוסלב.

במקום היטלר יש לי מפשעה חסרת ייחוד שבינתיים אני מכנה בלעג לודוויג.

אז איך משנים את החיים? אני חושבת לעצמי, סקעת עונה לי "איך אדע? ועודני ילד, זו חידה ותשובה לי אין"

אני מעיפה את הנשנש מהמערכת, שמה עמיר בניון ויושבת לחשוב.