שעת הש.

בוקר טוב מתוק ומרושע:

בימים קשים אלו, בהם קופסת סיגריות נגמרת לי כל שעה עגולה ואני מגיעה למצב בו אני יורדת לקיוסק עם טריינינג וקוקו בלוף (!) אני לא יכולה שלא להיזכר בילדותי.

ככה זה, כשרע לנו אנו חוזרים לתקופות מאושרות. לצערי ילדותי לא הייתה מאושרת, אלא עשוקה למדיי, אבל זה מה יש.

אז הנה, עכשיו אני מתקפלת בתנוחה עוברית עם האגודל בפה ומבצעת רגרסיה:

תמיד רציתי להקת בנות. עוד כשהייתי ילדה משופמת בת אחד עשרה ביצעתי יחד עם חברותיי הטובות דאז כוריאוגרפיה לאשגר הלוהט של הניו קידס און דה בלוק "סטפ ביי סטפ".

בהתחלה אמא שלי התנגדה. הייתי רשומה לקורס חלילית עם אדם המורה הפדופיל והיא רצתה שאני אשקיע בזה. אני לא בטוחה שאדם באמת היה פדופיל אבל אני כן בטוחה שמבחינה טכנית אני יכולה לנגן בחלילית גם בלי לשבת על הברכיים שלו. בכל מקרה חודש לפני הרסיטל הגדול, אדם, שהיה כבר בן שבעים ותשע, נפטר מדום לב.

אמא שלי, כדי לעזור לי להתגבר על הטראומה הסכימה לשלוח אתי לקורס ג'אז, שזה לבנות שלא מספיק רזות בשביל בלט.

כל יום חמישי הייתי הולכת לחוג ואחרי זה מבצעת את הצעדים שלמדתי עם הבנות.

בדיעבד אני מוכרחה לציין שממש כמו עידן מהשגריר, התבלטתי  כמנהיגה טבעית. מעניין לאן זה נעלם.

יום אחד באמצע שיעור הג'אז השבועי המורה שרה רצתה לבצע איתנו שיחה.

עזבנו את הסרטים הזוהרים בהם נפנפנו לצלילי מנגינת רועים שעד היום מופיעה לי בסיוטים והתיישבנו על הרצפה.

היא הסתובבה בינינו באקסטזה והכריזה  "קצב! או שיש לך, או שאין!"

"נכון" הסכמתי.

"ולך, ש." נעצה בי מבט חודר "אין".

ואז היא המשיכה לדבר על זה שתהילה עולה הרבה וכאן נתחיל לשלם בזיעה אבל בשלב זה כבר הייתי בבורגראנץ' מטביעה יגוני בתפו פאי ומשכנעת עצמי שיהיה בסדר, סטפ ביי סטפ, גם לנו תהיה להקה.

בוקר אחד קמתי והייתה להקת ללדין.

נלחצתי.

הן התפרקו.

המשכנו לעבוד על הסינגל הראשון.

אמנם עבר מאז מעל עשור אבל סינגל ראשון זה כמו לנסות לרכב על אופניים בלי גלגל עזר כשכולם מצביעים עלייך וצוחקים "קובבה!" –‏ לא שוכחים.

למעשה תרגמנו מילה במילה את השיר סטפ ביי סטפ, וגם אימצנו את הלחן.

 היינו קטנות, מושגים כמו "קניין רוחני" ו"זכויות יוצרים" לא דיברו אלינו.

לשמחתנו הם החליטו לא לתבוע אותנו על פלגיאט, אולי כי הופעתנו המאולתרת והכושלת במתנ"ס הרגיעה את חששותיהם.

אני מוכרחה להודות שאני פישלתי בהופעה, אבל לא ידעתי שיש לי פחד קהל. היום אני יודעת.

 המשכנו להתאמן עוד שנתיים וכתבנו שני שירים (לדעתי להקת חמסה הניחה טלפיה על אחד מהם).

בגיל ארבע עשרה וחצי, בגלל שהחברות שלי היו פריחות ממשפחות מצוקה הן כבר התחילו לקיים יחסי מין ולא היה להן ראש בשבילי יותר.

נשארתי לבד עם החלום, וכמו כל חלום, גם הוא נגוז.

הסיבה שנזכרתי בזה היא שלפני כמה שבועות פגשתי את ליטל, אחת מחברות הלהקה. לא ראיתי אותה המון שנים ומאוד התרגשתי. ישבנו לקפה והיא הזכירה לי את אותה תקופה מתוקה. בסיום שיחתנו היא אמרה משפט שנחרט במוחי -

"ש., את הקדמת את זמנך, ויום אחד, אחרי שתמותי, יעריכו".

בעקבות השיחה איתה החלטתי להעלות לכתב זכרון זה ועוד רבים אחרים, שלמעשה אאגד לכדי רומן עב כרס אותו אשלח לזמורה ביתן תחת השם הפשוט אך ממצה -  "אכזבות".

(אני גם אכתוב משהו על הצלחות. בטח שתי שורות באיזה פוסט).

עכשיו אני חוזרת ללמוד סטטיסטיקה ג'. תודה ושלום.