בזמן האחרון אלוהים החליט לזרוק לי קונפטי על החיים. אני שרויה רוב היום במצב רוח מרומם המתבטא במזמורים מהרפרטואר המוזיקלי העשיר שלי, קרי – הפסקול של שבע כלות לשבעה אחים (וקצת לידור יוספי). אז אם אתם מקיצים בבהלה באישון ליל למשמע שאגת "טייק דיס ביוטיפול ברייד!" כנראה שאנחנו שכנים.
ואין לזה סיבה, באמת שלא. אני לא על סמים, לא מאוהבת, לא זכיתי בלוטו, ומלבד אפיזודות רובי פורת שובליות קצרות גם שפויה.
ירוסלב אומר שאני חייבת לצאת מזה. ישבתי איתו ועם אנטולי* לבירה והם הגיעו למסקנה שכשאני שמחה אני מעצבנת, כשאני דיכאונית אני מעצבנת פחות.
הבטחתי לחזור לתלם.
חוץ מזה עוד בליינד דייט כושל חלף עבר ביעף. דווקא היה חמוד הבחור (עד כמה שמישהו שהלך לראות את המחזמר "שיקגו" בכיכובה של ריטה יכול להיות חמוד) אבל די השתעממנו הדדית.
הוא שאל אותי שאלות מטומטמות שזכו לתשובות מטומטמות עוד יותר ממני:
"אז תגידי, מה המקום הכי רומנטי בעינייך?"
"בית התפוצות"
וגם אני שיתפתי אותו בעולמי הפנימי העשיר :
"תגיד, ראית אפקט הפחד אתמול בלילה?"
"לא, למה?"
"המממ... הם אכלו עכביש ממש גדול"
אחרי זה הרגשתי מפגרת ואמרתי שאני צריכה ללכת.
מאוחר בלילה חברות שלי עשו לי גסטאפו, אני אמנם משתדלת לסנן אותן בחצי שנה האחרונה אבל הן למדו להתקשר מחסוי. אולי בגלל שיום כיפור בפתח ואני סלחנית, אבל נראה לי שהן השתפרו. אני עדיין מתכננת לקבור את גופתן המבותרת בחולות ראשון, אבל פחות.
סיכמנו בטלפון שלא ניפגש בשנים הקרובות, אבל עוד עשרים שלושים שנה ככה, כשאהיה אזרחית מבוגרת וערירית, הן יזמינו אותי אליהן לחגים ואני אביא מתנות לחצילים וסלט ילדים. משהו כזה.
כי זה הגורל של מישהי כמוני שלא רוצה להשיג בנזוג.
* אנטולי - אנטולי הוא חבר של ירוסלב, הוא לא שייך למגזר הרוסי אבל קראתי לו ככה בשביל שתהיה אחידות סגנונית בבלוג. פעם הייתי הולכת אליו הרבה כי יש לו מערכת קולנוע ביתית מופלאה, והיינו רואים שורת המקהלה, חנות קטנה ומטריפה, או סתם שומעים ברברה סטרייסנד. יום אחד עמדתי כהרגלי במרכז הסלון שלו וציווחתי עם בארב את "איי אם א וומן אין לאב", כשלפתע חשתי אצבע מזדחלת לה במעלה ירכי. זה היה אנטולי כמובן, מנסה לעשות לי סאדנלי סימור. מאז אנחנו פחות בקשר.
ועכשיו לדברים החשובים באמת – התחרות עם הדרעק ועם שרוני מתחממת.
אני רואה את דרקו הולך ונשבר, מוחה את מצחו המיוזע, ספק מלחץ ספק ממאמץ ונאנח בתוגה. גם שרון תתייאש בקרוב. אין חברות בעסק הזה מותק, מה שהיה היה, יו אר גואינג דאון. אני, לעומת זאת, רעננה כאגל טל של בוקר. אני צופה בהם, עוקבת אחריהם כמו נמר שהתביית על זברה, בחרישיות אצילית וסקסית, מחכה למעידה הקלה, ואז, אז הציפרניים יישלפו. אני יודעת שאת ההתערבות הזאת אני לוקחת בהליכה. שבוע ראשון. קווין אוף מיי קאסל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
