שעת הש.

אתמול בערב, בזמן שהתלבשתי יפה לקראת הבית, ארזתי את הדייט בקופסאות קטנות ולהיפך, חשבתי לעצמי שהחיים בין ארגזים אינם פשוטים.

 כל צעד ושעל אני מועדת על ערימת ספרים, קופסאות אחסון ריקות מתפצפצות מתחת לנעליי ועכבישים תועים רצים אחוזי אמוק בינות תלתלי אבק לדיסקים צרובים, או סתם יושבים קבוצות קבוצות ומרכלים.

 אני נזכרת בגעגועים ברגעים היפים שהעברתי בדירה -  הצינורות שהתפוצצו ויצרו מזרקות מים חינניות, גובלני העובש המטופח, גבלס האוגר שמת מצמא ופרוקי הרגליים שביקרו פה ושם וביקשו כוס חלב, שנוררו סיגריה, הפכו לידידים.

גם השותפה שלי עצובה. אתמול שוחחנו על השנתיים שלנו יחד. נזכרנו בלילות ששכחתי את המפתח בתוך המנעול והיא ישבה ובכתה בחוץ עד הבוקר, בשעות על גבי שעות שהיא ובן זוגה היו עושים סקס בסלון בדיוק על חצי הגמר של כוכב נולד, מותירים אותי כסוסת צפרניים ואכולת יגון בחדר השינה, מתצפתת מהחלון אל מקלטי זרים על מנת להשיג מבט חטוף בתלתליה של עדי כהן.

ואם אהיה בודדה בדירה החדשה והמנוכרת? אני תוהה ביני לבין עצמי לעתים. ובכן אני מאמינה שאין דבר שהורים אוהבים ומרק חם לא יכולים לפתור. ובגלל שאינני יודעת להכין מרק, ושהוריי הביאוני לעולם רק משום שאחי היה צריך מח עצם, אני עונה תשובה חלופית – "טולמנס". אין כמו העיצוב החמים והיוקרתי של  החברה הזו.

 כמובן שאין לי כסף לקנות שם ואני מסתפקת באיקאה.