שעת הש.

"כשקר, תחמם. כשחם, תקרר".

כך נפתח ספרה של התיאורטיקנית הדגולה שמשום מה נעלמה בינות לענני ההיסטוריה בלי להותיר את החותם הראוי לה – אדווינה פריאון.

(כמובן שלאחר מכן פרויד גנב את המשפט הפותח לתורתו שלו תחת השם המכובד יותר "הומאוסטזיס")

"תורת ההסקה והמיזוג" נחשב במשך שנים לספר מקצועי גרידא, הדן בסוגיות כריתת עצי הסקה ושימוש חסכוני בהם. מה שרבים לא ידעו, הוא שספר זה אוצר בחובו גם פילוסופיית חיים שלמה, מקיפה ועדינה בתחכומה.

בארבע מאות השנים האחרונות, מאז שהספר ניצל מגנזך עלום באמריקה, הפכה תורתה למשמעותית בחייהם של אנשים רבים.

 הפרק "לא רק לך חם, לכולם" מהווה אחד מיסודות המרקסיזם, האירוני הוא שהפרק העוקב "אל תיגע בחלקת היער ששתלתי ביושר ומתוך יוזמה אישית" מהווה את לב ליבו של הקפיטליזם המודרני.

 זה עצוב עד כמה העולם עיוור להשפעה העצומה של הפרק המוקדש ל"צילם המקרר של עצי האלון" על תורת הגזע באופן כללי, ושל הפרק "מהגוני נשרף נפלא" על השואה באופן ספציפי.

 ולמה אני מספרת לכם את זה? ובכן, בזמן האחרון אני בדיכאון. כלום לא הולך לי (ירוסלב אומר שיש לי קארמה של מפלצת, אבל הבטחתי שאני לא אזכיר אותו וכו') עושה רושם כי כדורי הפרוקסטין כבר לא מרוממים את רוחי, והברביטורים כבר לא גורמים לי לשלווה של פעם. אני מרגישה שחיי הם כשלון אחד גדול (או הרבה קטנים מחוברים). כמה שאני לא הופכת והופכת באירועים המחרידים מאוד או הסתם מבאסים הפוקדים אותי, אני לא יכולה שלא להגיע למסקנה ההגיונית היחידה – אני בסדר גמור, אני עשר. העולם דפוק.

וזה, בעצם, לב ליבה של תורת ההסקה והמיזוג (כפי שמתואר בפרק 3 "מספיק עצים לחורף" בו מסופר על ג'ונסון החוואי שנתקע בלי מספיק עצים לחורף והלך להכות את העבדים הכושים שלו או משהו כזה (ע"מ 743)).

כולם מטומטמים, הרוב לא רק מטומטמים אלא גם חארות, "העולם הוא מקום רע, מקום נוראי לחיות בו" (גם את זה גנבו ממנה) ורובנו יצורים אנושיים קטנים שבמקום לצאת ולנקום מפנים את הלחי השנייה (את זה היא גנבה).

הספר הוא לא תורה פילוסופית ערטילאית, אלא מדריך אמיתי ואמין לחיים טובים יותר.

על השינוי שהתחולל בי בעקבותיו אני אספר כבר בפוסטים אחרים.

 בינתיים אני הולכת לישון איזה שעתיים, מגיע לי.