שעת הש.

שותפתי לפשע - שרונשמה

תקציר החלק הראשון – אנ"י ושיר"ן מצטרפות לבית"ר ומקבלות קבוצה להדריך ליומיים באכזיב.

 יום לפני הנסיעה חבר של שירן זרק אותה. הוא היה ילד מהשכבה מעל והם היו יחד שלושה חודשים ואפילו הגיעו למה שקוראים בסרטי ג'ון יוז "בייס שתיים". כל הדרך במקום להפעיל את הבנות בשירי מוטיבציה היא ייבבה על כתפי.

"די מותק" ניסיתי להרגיע אותה "כמו שאומרים, אקסלסיור"

"מה?" היא נעצה בי מבט תוהה

"זה בלטינית, זה אומר שגם אם קשה מוכרחים להמשיך הלאה. אקסלסיור אחותי"

אפיזודה משנית: ירוסלב מכחכח בגרונו מאחורי כתפי. אני נובחת עליו שלא יציץ לי במחשב.

"הרגע העתקת דיאלוג שלם מטלנובלה (ע"ר)!" הוא זועק

"מה פתאום"

"בטח! כל האקסלסיור שיט הזה, ככה אפרת מנסה לעודד את רננה כשהיא רבה עם עופר שכטר"

"מה אתה בכלל רואה טלנובלה (ע"ר)?" אני מתעצבנת. "אין איזה טופ גיר בערוץ אגו? חוץ מזה טלנובלה (ע"ר) גונבים ממני חומר* אז גם לי מותר"

*הפרק שרננה מתוודה שהיא תמיד רצתה להקת בנים? הו פליז. זה לגמרי שלי. טרויאנים.

טוב, נמשיך.

כשהגענו לחוף היה כבר יותר נורמלי, שירן נרגעה קצת ואפילו הצלחנו לתת ייצוג הולם לקבוצה ולשיר חזק יותר מגוזלי טרומפלדור מכפר סבא.

אני בינתיים שוטטתי בחוף וחיפשתי נקודה הולמת לפרוש בה שקי שינה, כשקלטתי את אהבת חיי צועד בין הגלים. הוא היה רזה וגבוה, שחרחר ועם אף עקום. תמיד הייתה לי חיבה לנערי אדולן. שירן קלטה את מבטיי המצועפים וחוסר הריכוז הכללי שתקף אותי ונבהלה "ש. אסור לך להתבלבל עכשיו, עוד שעתיים יש לך פעילות לילית!"

"הלוואי" גנחתי לעבר הבחור

"לא! ש.! אש לילה! יש לך עשר ילדות בנות תשע שסומכות עלייך!"

"ברור שירן, ברור, תשע ילדות בנות עשר סומכות עליי, אני לא אאכזב"

"וחוץ מזה" שירן הוסיפה "זה החבר של מי"ה. את לא יכולה לגנוב את החבר של מי"ה. זה כמו לכייס את אלוהים"

לילה. חושך. תשע בנות עומדות לפני בשלשות.

 משום מה אחת מהשלשות הייתה רביעייה אבל זה לא הטריד אותי יותר מידי. לא ממש זכרתי מה עושים בא"ש לילה, חוץ מזה שחלק מהזמן שוכבים על האדמה או מאחורי שיח. היה שם איזה מישהו שחש עצמו מפקד ורצה שגם נעשה שחזור של איזה קרב, אבל בדיוק לקחנו את הבנות לבורגר ראנץ' אז פיספסנו את זה.

שלחתי את הבנות לרוץ קצת בשביל להתחמם וניגשתי לדבר עם הבחור  ‏ המעלף, שהתברר ששמו יאיר.

שאלתי אותו אם הוא חבר של מי"ה, הוא אמר שכן. אמרתי שמגניב. הוא הציע לי סיגריה "טיים", אמרתי שאני לא מעשנת (הריאות שלי קוראות את זה עכשיו ומשמיעות חרחורי מצוקה).

בשלב מסוים בשיחתנו המקרטעת חניכה אחת ניגשה אליי ושאלה אותי עוד כמה זמן נצטרך לרוץ. אמרתי לה להתקדם עד קצה החוף, להתחבא מאחורי סלע ולחכות לי, "אני עוד מעט באה, מבטיחה".

אז מה את גם מהדרום? יאיר המשיך להתעניין "מהישוב של מי"ה?"

"אחד ליד"

"וואלה. רוצה לבוא להתמזמז בים?"

"טוב"

בחוף אכזיב, מתחת לירח מלא, ועל מצבור ארעי של זפת התרחשה לה נשיקתי הראשונה, שהייתה בטעם של מלח, סיגריות וחול. שלושה דברים שאני מחבבת עד היום.

כמובן שאחרי שתי דקות מי"ה תפסה אותנו, ומכיוון שהיתה די ערסית מהר מאוד העניינים נגררו למכות.

סצינה לסבית מרומזת:

יאיר הציע שנשים גופיות לבנות ונעבור לאיזור עם הבוץ, כדי שלא ניפצע. מדריך מתחשב אחר אמר שכדאי שנוריד את החזיות כדי שהברזלים לא ייכנסו לאף אחת לעין. גם הכפתורים בליווייס זה מסוכן, הוסיף מישהו, אז עדיף שנהיה עם התחתון של הבגד ים.

הם צדקו כמובן, הרבה יותר בטוח ללכת מכות בבוץ, האגרופים מחליקים, הגופיה עולה, גוף בוצי נלחץ לגוף בוצי, הפלאשים מהמצלמות של הבחורים מסנוורים. למרות זאת אני גאה לציין שמי"ה יצאה בשן ועין.

הקרב הוכרע בניצחוני.

"עכשיו תתפייסו" יאיר הכריז, "תתפשטו, תכנסו למקלחת ביחד, תשטפו מעליכן את הבוץ ותיישבו את ההדורים. אני אכנס לשמור שלא תרביצו שוב".

 זהו למעשה. למחרת בצהרים התעוררה החניכה ההיא מתחת לסלע. כשהיא יצאה לחוף שומם והחלה לבכות, אני בטוחה שהיא נשבעה לעולם יותר לא להגדיל ראש

 אני ומי"ה השלמנו, אבל כשהתברר שאיבדתי את הכונפה הקטנה רבנו שוב וסולקתי מהתנועה. שירן עזבה יחד איתי. השתעשענו תקופה ברעיון להקים תנועה משל עצמנו, אבל זה ירד מהפרק כי גילינו שאין לנו אידאלים.

חזרה לקיוסק – התנצלתי בפני הבחורה ששכחתי אותה. "אני מקווה שזה לא השאיר לך טראומות"

"לא מה פתאום" היא חייכה ונתנה לי אל אם לייט.

"חסרים לי כמה שקלים, אכפת לך שאני אחזור עוד מעט להביא?" התנצלתי

"בטח אינבעיה"

"סבבה, חכי פה, אני עוד מעט באה, מבטיחה" והתחלתי לצעוד אל עבר דירתי, מזמזמת בעליזות נוסטלגית.

הם לא ישברו אותנו

הם לא ישברו אותנו אנו גם לא נכוף הגב, כל עוד זו הרוח בנו וכל עוד פועם הצו.

זה הדור נבחר לפלא כי הותך בכור ציון. הן ידענו שביל הכלא עוד איננו שביל אחרון.

על אף כל כובל וצר עוד נצעד בעוז ליום מחר. הם לא ישברו אותנו אנו גם לא נכוף הגב.

הרחק שם מולדת אמא נאנקת, נוטפת דם. אמי, את סבלך נשימה על ליבנו כחותם.

במקום דורכים פה אנו כי סגרנו המדבר. אך מדרך כזה, ידענו, הוא כצעד אל ההר.

על אף...

רבה עוד הדרך חופה לא אחד בה יפול חלל. אך אנו באון נזקופה את ראשנו גא אל-על.

עת בבלה דור הגיעה כינורו על עץ תלה. אך אנו את השיר נשמיע גם על פני אדמת גולה

בלה בלה בלה בלה בלה

שלכם,

ז'בוטינסקי.