שעת הש.

אני סי פוד.

כרגיל באיחור אופנתי, ואחרי שהכל כבר נאמר, גם אני מפציעה כקרן לייזר לשתף בחוויותיי מחופשתי הקצרה אך מהממת עם הפרטנריות המופלאות הדודה     ושרונשמה .

 כל השבוע התרגשתי מסיני. לגור בחושה, להיות בבגדי שאנטיפלצת, להכיר את הנייטיבס, את אורחותיהם, אמונותיהם, ולצעוק עליהם שיביאו לי סחלב.

בדמיוני ראיתי עצמי בשמלה לבנה מתנפנפת ושקופה, ניצבת בפוטוגניות על טרש מדברי מוקף שפני סלע ופוצחת בשירת  "דר'ס א רואאאאאאד פרום ווגאס טו נו וואאאאר".

אז נסענו.

זה התחיל בחזרה לעברי הרחוק -  התחנה המרכזית הישנה. לא הייתי שם מאז שאבא שלי העיף אותי מהבית בגיל שבע עשרה. הדודה כמעט נאנסה בשירותים על ידי שני פרענקים בזמן שאני והנשמה היינו בסיגריה. זה היה מבהיל פלוס. אחרי זה עלינו על אוטובוס עם פוסטר ענק של לימור תתפטרי ותפסנו את מקומנו לצד ממורמרי הבגרות בלשון ולפרקוני לילה תמוהים.

העצירה בדימונה עשתה לי טראומה. לא היה אף כושי עברי. אני חושבת שהם אגדה אורבנית. מיתוס. אולי פעם מזמן היו שניים, אבל הם הצטרפו ללהקת עדן. אחרי זה כל הדרך חיפשתי את הכור. אני אמורה לזהות לבד את המבנה הענק המוקף באורות נוצצים וחצי ה"זהירות קרינה"? לא יכלו לשים שלט קטן, "כור"?

אחרי זה הנשמה שמה אוזניות ושקעה בשירה בציבור עם בון ג'ובי, מה שגרר נחירות בוז מצד הדודה והתעלפויות בקהל.

אני ניסיתי שלא תירדם לי הרגל.

באילת כבר היה הרבה יותר טוב, האוטובוס הסתובב בין המלונות, (ככה בטח החושה שלנו נראית, חשבתי לעצמי בשלווה מול הילטון מלכת שבא.) עד שעצר בתחנה מרכזית בלי שירותים.

הנסיעה הזקינה אותנו באיזה שבע שנים, אבל בקטנה, היינו ערניות ומהממות כל הדרך אל הגבול, אפילו שהצטרף אלינו גמד קמצן ואפילו כשהתברר שמלפנינו בתור יש איזה מצרית שהביאה את כל הבית שלה לשיקוף.

סיימנו את ביקורת הדרכונים, ובשבע בבוקר עברנו את הגבול, רוח החופש של סיני מלטפת את פנינו בקלילות.

                                    -דה סוף-