שעת הש.

ממנהגי הרבייה של המרמיטות:

נרשמתי לאתר היכרויות, פונים אליי גברים, אין לי חשק להפגש עם אף אחד מהם. לפעמים סתם הכרטיס שלהם עושה רושם מעט אנאלי, לפעמים התמונה לא מוצאת חן בעיני, ולפעמים הם חיימון46.

 ככה שאני מתעלמת מרובם בהפגנתיות, ומאלה שלא אני כבר נגעלת שלש דקות אחרי שמתחילה שיחת המסנג'ר ואז חוסמת אותם בלי רחמים.

 להפתעתי אמא שלי, שהזמינה לי אולם חתונות כבר בגיל 17, הביעה התנגדות לאתר. "למה לך ש.?" שאלה וצדקה "הרי את גם ככה אף פעם לא משפעלת חבר בקיץ"

נכון, בעוד שבחורף אני חובבת התחפרות משותפת ומאבקים עד זוב דם על השלט, בקיץ אני נוטה להעדיף שינת סוליקו והתייחדות עם הכוסית הפוטנציאלית שבי.

אבל אני לא יודעת מה יהיה. שלוש שנים כבר לא הייתי מאוהבת, וקצת בא לי לפעמים קצת יחסים עם משמעות. בקטנה.

קצת קולטורה:

ספרים מוזרים יש. "והיום איננו כלה":  של איזה גרוזיני, ספר מוזר שהצ'יף אומר שכדאי, על כמה קוזאחים שהולכים לקבור חבר שלהם, מתארים גמל במשך עשרים עמודים ואז יש חייזרים. לא ממש ברור אבל אני רק באמצע.

"עקרון הארבעה": זה איזה זבלון דן בראוני, אני אפילו לא מחשיבה את זה כספר, זה שאריות של ספר, קריא מינוס כזה.

משו של סטיבן קינג: לא זוכרת את השם, אבל עקבות פגיעת הראש הקשה שעבר עדיין ניכרים.

 וסרט גם,

"הנפילה" – סרט גרמני שמתאר את הימים האחרונים של היטלר בבונקר, מציג בקולנוע לב.  גם לי היטלר ובונקר ישר עושה תחושה שמדובר במשו אירוטי, אבל לא.

 אדולף זקן פארקינסוני מטורף, אווה בראון חמודה נורא. ארוך מידי. מעניין לפרקים.

סין סיטי יותר כיף.

זהו לבינתיים, אני מתנצלת על כך שהפוסט לא מושקע, פשוט בא לי ללכת התחרדן עם נס קפה סיגריה וסודוקו.

אבל אל דאגה, יש דברים שווים:

יולי , אנאבל שחזרו מאמסטרדם עם שלל חוויות וצעצוע מין.

קיסז בינתיים