שעת הש.

טראומת השבוע:

ביום ראשון נסעתי במונית תמימה למראה, כשלפתע התקשר בנו של הנהג וסיפר לו בדיבורית מי מת בהארי פוטר שש, וגם מי הורג אותו.

 יהוה הצלוב!  התפחלצתי לי במושב האחורי.

קודם כל מהסטריאוטיפ המנופץ – ילדים של נהגי מוניות יודעים לקרוא .

ושנית מהספויילר האטומי, בעודי מדשדשת בעמוד מאתיים חמישים בלבד.

נתתי לנהג המונית את מבט ה"אני אעשה לך דרק רוט" המפורסם שלי וישבתי אחוזת יגון ומוכת קורה משך כל הנסיעה.  

אני תוהה עכשיו אם יש טעם לסיים את הספר. מצד אחד כבר כל הדברים המרגשים נחשפו בפני, מצד שני רק עוד 450 עמודים, שווה להתאמץ. אולי הבן של הנהג לא סיפר לו שוולדרמורט מביא לסנייפ בתחת באמצע משחק קווידיצ'?.

כמובן שלאחר מכן התעודדתי כי ישבתי בלילית עם פנסאית החמודה שחזרה לאחר שבועיים בהוגוורטס או משהו כזה. אין לי מושג, הקשב שלי דפוק כשאני רעבה.

האוכל שם היה טעים, ובאופן כשר למהדרין החזרתי את כל השבע מאות גרם שיוכי טוענת שאיבדתי. כמובן שלאחר מכן שילמתי את המחיר – דיוושתי את עצמי למוות מול הוט וי או די.

בגזרת הגברים אין חדש. אני כרגיל עושה להם מה שאוהד אלישע עושה למוזיקה– רע.

 גם שבועיים לא היה לי אפילו אקס ממוחזר ללילה. אבל חפיף, גם ככה, ממש כמו הדר עוזרי, אני מזייפת.

מעניין אם ריקי היתה נותנת לי ירח.

כמובן שאני עדיין שיכורה מריחו המתוק של החופש הגדול, מהקיץ, מהשמש (לפעמים היא מכה על מסך המחשב שלי ואז אני משתזפת דרך המסנג'ר), מימים של שינה מתוקה ולילות של בהיה בטלויזיה, מאושרת מכך שאין לי שום דבר על הראש, מצטערת שגם לא בין הרגליים. אבל היי, יו קאנט האב איט אול.

אני שמחה למדיי ומקווה שזה סתם משהו שמסתובב ויעבור תוך עשרים וארבע שעות.

זהו לבינתיים. אני הולכת לחלום על דואט מפשיטה אותי באגרסיביות וסוקלת אותי בסושי.

אוגוסט שמח, תלתלי אבק לכולם.