אני כל כך רעבה שאני מסוגלת לאכול פיל. טוב האמת שאני תמיד מסוגלת לאכול פיל. יש לי קיבולת קיבה של עמלץ לבן. אתמול מלאה שנה לחרם שלי על הג'ירף נודלס בר. תכננתי שזה יהיה חרם שיסחוף את המדינה וכולם יסעו עם אטרייה מתנפנפת על המראה של האוטו, אבל שכחתי, ככה שזה יוצא רק אני וחברה שלי. האמת שעכשיו די בא לי על המנה המלאזית.
לוחשוף.
מאז שהסרתי את האנטיוירוס מהמחשב נעלמו לי הוירוסים. עם הנורטון המחשב היה מתולע כמו תחת של זונה מקסיקנית, עכשיו חוץ מלאתחל עצמו כל שעה הוא עובד נפלא. אני ממליצה לכולם.
"על כל ג'וק שאת רואה בבית, יש עוד חמש מאות שמטפסים אלייך מהצנרת" (א טומבי. צ'יף, משורר, הומניסט).
זו בעצם פרפראזה על המשפט המפורסם "הדברים החשובים באמת סמויים מהעין" (סנט X, קרצייה) שהסתבר לי כנכון מאוד – הג'וקים שבאמת מפריעים לי הם אלו שאני לא רואה, הרי אלו שעושים לי ג'אוסטינג באמצע הסלון הם סתם צומי עם דת' וויש, החכמים יותר יארבו לי בחשיכת הליל ואני אתעורר בתוך אמבטיית קרח בלי כליה.
לפני מספר ימים טבחתי בג'וק נוסף. בדרך כלל אני מבריחה אותם אל מתחת לשידה ושם מטביעה אותם בסנו או משפדת אותם על סטילטו. עכשיו כבר יש שם קבר אחים קטן כי אני נגעלת מהגופות ומתעצלת להוציא את ההובר ולשאוב אותם אל אבותיהם.
בדרך כלל אני סטרילית כחזרזיר ביצות, אז מפתיע למדיי שאני נגעלת מכל הקונספט הזה של חרקים (אבל זה גם נחמד כי אני מרגישה כוסית.) (כמו אחרי תשע וודקות).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
