יומיים לאחר שיחתי עם שרוני אודות ספרים מחורבנים ואנשים שקוראים אותם, זכיתי לעמוד בתור בסטימצקי. לפני עמדו שני אנשים שקנו את ההוא עם האינטיליגנציה רגשית קראפ (גולדמן או משו כזה), אחד עם שארמה ואחד עם מה שנראה לי כמו זבלון פאולו קואלו אבל אני לא יכולה להתחייב. אלפי ספרים טובים שוכבים על המדפים, ואנשים קונים את השאריות שלהם,עמדתי בדממה בתור ובזתי לאנושות.
לאחר מכן העברתי את תחושות האליטיזם שהשתלטו על אישיותי הקטנה והשואפת לסנוביזם על ידי צפייה מודרכת בפרק הסיום של טלנובלה (ע"ר) עם חברה (והסבתי גם את תשומת ליבה לצרחות של שרית בחתונה "יאללה מזגנים!" שזה כמובן מחווה ענקית ומחממת לב של יוצרי הסדרה לבלוג שלי).
התנצלויות באלפים על הזנחתי הפושעת את הבלוג ובלוגים שכנים. סך הכל השתלט עליי חוסר חשק קל לשיטוטי רשת, אל חשש, זה לא שאני מפתחת חיים או משהו, סתם לא בא לי.
שלהי הקיץ עוברים עליי בנעימים ובנימנומים. אין יותר מידי סערות מלבד מתחים הורמונליים קלים ועיסוקים אקדמאיים שנועדו להבטיח את שובי בשנה הבאה לספסל הלימודים (או יותר נכון לכרי המרעה מול בניין מקסיקו עליהם ארדם ואפספס הגשת סמינריון גרוע במיוחד בנושא מגדר שהיה גורם לסימון דה בובואר לשרוף חזייה בקברה).
כבר הזכרתי כאן שאני יוצאת עם מישהו. אני עדיין חושבת שזוגיות מוערכת יתר על המידה, אבל זה כיף. מה שבטוח זה שעודף אינטנסיביות גורם לפיוזים שלי להשרף מהר, לכן זה טוב שאני אורזת היום שתי חברות ועפה לסיני.
זהו, אם הפוסט הזה היה יותר משעמם הוא כבר היה ארי גולדמן. במקרה ושרדתם עד לכאן אתם יכולים להבין שאני לא ממש מתפוצצת מרוב פעלתנות, תשוקה לחיים ואהבת אדם, אלא בעיקר שואפת לעוף לישון. אני בכל זאת אפבלש את השיממון הזה כדי להמנע ממבטיו השוטמים של הפרו המיותם שלי, וגם כי רן אמר, ואני אוהבת אותו יותר מאלפחורס. דודינקה - תהנה בחו"ל, אחכה לך כמו נעליך.
תשס"ה לכולם
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
