שעת הש.

אתמול הייתי בסופר. בזמן שרכשתי שש קלוריות קלטתי בזווית עיני זכרכר משובח פיגמנטים האוחז בידו, כמה גברי, שישיית בירה.

בימים כתיקונם לא הייתי מעיפה מבט שני בשלולית הטסטוסטרון הניידת, אבל מאז שעברתי לרמת גן אני מעניקה תשומת לב מקסימלית לכל אדם מתחת לגיל שישים שחוצה לי את שדה הראייה. בינתיים זה קרה פעמיים, אם לא מחשיבים את יוסי וערן* וקפוצ'ון**

בדרכי חזרה לדירה הבחנתי כי הבחור עוקב אחריי. התרגשתי, חשבתי לעצמי שבטח ברגע בו אבלע באפלוליות חדר המדרגות הוא יצמיד לפני צמר גפן ספוג אתר רפואי, יגרור אותי למרתפו המוזנח ויאנוס אותי בברוטליות או משהו מלהיב בסגנון.

כמובן שנסערתי לשווא, הבחור, שהתברר כשכני לבניין, נכנס לדירת הקרקע ללא שום התייחסות. לפחות גיליתי סוף סוף מי הוא בר המזל  שגר בדירת הקרקע וזוכה להתיידד עם יותר ג'וקים ממני.

את הקומה הראשונה אני כבר מכירה. זה צדוק מוועד הבית שקנה את אשתו באוקראינה, ומולו רחל שהיא גרושה בת חמישים עם כלב. בקומה השנייה זו אסתר שנהגתי לחשוב שהיא הכי נחמדה ושקטה מכל שכניי, כמובן התברר לי לא מזמן שהיא מתה בכלל לפני שנכנסתי. מולה גרות שתי רוסיות אלכוהוליסטיות. אני לא סגורה על זה שהן אלכוהוליסטיות, הן פשוט נראות זקנות מידי לעסוק בזנות.  

בקומה מעל אני גרה, לידי אנשים שמעולם לא ראיתי וחתולה כושית. מדי פעם אני שומעת דלת נפתחת אבל עד שאני מגייסת את האנטילופה שבי ומזנקת לחור ההצצה כבר אין שם אף אחד. מעליי גרה אישה מוזרה עם יותר מידי שיער שפעם תפסה אותי במדרגות והראתה לי שיר פוסטמודרניסטי שהיא כתבה עם שבירת שורות שובבית שעסק ברחם ההומה שלה.

וזהו.

מאוד משעממים השכנים שלי. הבית הקודם שלי היה ליד קניון ותמיד יכלתי ללכת להסתובב בחנויות עם ידידתי יונה אליאן.

גם בבניין ההוא היה בחור אחד חתיך בין מלא זקנים. תמיד חשבתי לעצמי שמצבים כאלו הם מאצ' מייד אין הבן, אבל גם שם וגם בדירה הנכחית אין לי אומץ לעשות כלום מלבד לעפעף שעות על סף דלתו ואז לחזור בעגמומיות לדירתי  ולצפות בריראנס של סופרמן בערוץ האקשן. לויס ליין דומה לדונה מרטין. 

לאחרונה אני עייפה כל הזמן.זה לא שפעם הייתי שפנפנת אמפיטמינים, אבל לפחות לא הייתי נרדמת על רהיטי קש עם סיגריה דלוקה. או שיש לי מחלת היאפים או שסתם הגעתי להבנה שאין שום דבר ששווה להיות ערים עבורו. אני מניחה שלא אשאר בחיים עוד זמן רב, אני מקווה שלפחות עד התשיעי באוקטובר.

היום חזרתי לעבודה לאחר עשרה ימי חופשה, קיבלתי הרבה מחמאות ומישהו חדש ביקש את מספר הטלפון שלי. היה לי כיף מאוד. אם אין לי הצדקה קיומית אני לפחות אחתור להיות כוסית. ככה אולי ייקחו  אותי לעונה הבאה של ארי גולדמן בתור מושתלת. אמן.

לילה טוב לי.

*יוסי וערן –  צמד גורילות בערפל המנהלים פלאפלייה סמוכה לביתי והיו מאוהבים בי עד אין קץ. לאחרונה, מאז שרזיתי ארבעה קילו הם מכנים אותי "חצי מנה" ונראים מעט עגמומיים כשאני עוברת. 

**מסוקס ומסוכן!