שעת הש.

הלו 

נטייה שכיחה היא בקרב חבריי לנסות ולשדך לי. חוששתני שאין לי ולו חבר אחד שלא ניסה לגאול עצמו מאש הגהנום על ידי הכנסתי תחת החופה עם אחד ממכריו.

אני בוחרת לקחת את זה כמחמאה.

מזה חודשים רבים מנסה חברתי הסולידית אלונה, לשדך ביני ובין ידיד מצויין שלה, אביעל מ. פלצ, עליו שמעתי גבעות וערים נצורות. תקופה ארוכה דחיתי אותה בתירוצים שונים עד שלא נותרה ברירה – החופש נגמר, אני רווקה הוללת מחוסרת דאגות ואין מנוס מלפנות את ערב יום שישי ולהפגש עם הפלא.

אביעל, כפי שהסתבר לי משיחת טלפון קלילה, הוא בן 28, עובד כמטפל מומחה יחיד בארץ לכלבי שלומפהוץ החביבים על נשות רמת אביב ג' (זן כלבים ננסי המהונדס גנטית להתאמה מושלמת לאקססוריז מכיכר המדינה). את חוק לימודיו כמעט וסיים באוניברסיטה היוקרתית לטיפוח כלבים בצרפת "פריסון לה בולונז", אך עזב על בסיס מצפוני* והוא מגדיר עצמו כחם, פתוח ואוהב אדם.

בתור פריג'ידית מסוגרת ומזנטרופית חשתי מראש כי זהו דייט הנועד לכישלון, רק תהיתי באיזו עצמה הוא יהדהד.

בערב יום שישי סרקתי קלות שיערי, לבשתי את מחלצותיי הערס אלגנטיים ביותר וירדתי לרחוב, שם המתין לי הבחור במכונית מכוערת להפליא.

נסענו לבית קפה זנוח, הוא סרב בכל תוקף שאעשן ברדיוס של ארבעים קילומטר ממנו, מה שעורר בי שנאה מיידית ומספקת. הסתבר כי הבחור הוא אופטימיסט חסר תקנה ואף צימחוניסט חובב חיות ושימורן (בעוד אני לא נוגעת בטונה אלא לאחר שוידאתי שהיא שכבה ברשת עם דולפין).

הוא דן ארוכות בחיבתו לדיויד ברוזה, הערצתו לאמא אדמה, יכולתו המיסטית לראות הילות אצל אנשים (שלי סגלגלה) והתגלה כבעל נטייה לספוק כפיו בעונג כל דקה. בעוד "סופק כפיו" זה ביטוי חמוד, המחווה עצמה מעצבנת למדיי, הייתי תוהה לפשרה אבל הוא בטח היה אומר שכל פעם שמוחאים כף נולדת פייה או משהו מבאס בסגנון. 

הוא ליהג ללא הפסקה על אהבתו לים, שקיעות ואחיו הקטן וחולה הלוקימיה טדי (שפעם ניצל מטביעה בים, אבל לא שומר טינה).

כעבור מחצית השעה קטעתי אותו בשאלה הרגישה "אז זזנו?".

במכונית הוא שאל אם ארצה להפגש איתו לדרינק, השבתי בבהלה שלא. נפרדנו בידידות מאופקת ופסימיות זהירה.

אחרי זה הכרחתי את צ'יף להכין לי טוסט.

*סרב לעשות פוני וצבע חום אגוז עם גווני שמש לטרייר ננסי עם מצח גבוה.