שעת הש.

לאחרונה (בעשרים ושש השנים האחרונות, הכוונה) הגעתי למסקנה שאני למעשה מעין איוב מודרני. כל חיי רודף אותי מזל מוזר במקרה הטוב ורע במקרה הרגיל, מה שמביא אותי למסקנה הבלתי נמנעת שגם עליי השם עורך הימורים בלתי חוקיים עם לוציפר.

 אני אפרט:

  לפני שבועיים הלכתי עם ר', חברתי האינטלקטואלית, לצפות בסרט "האחים גרים". הסרט מתוק מעין כמוהו, ואת חוויית הצפייה  העברנו ברב חן דיזינגוף. ליד ר' ישב איש מוזר שבא לבד. התענגנו על הסרט ועל חטיף אנרג'י תועה שאתרע מזלו להקלע לתיקי, כאשר לפתע האיש המוזר שבא לבד התחיל להתנהג מפחיד. בתחילה זה נשמע כמו השתנקויות ואני ור', אזרחיות למופת, הבטנו בו בדאגה בלי לעשות כלום.

 "מה קרה לאיש המוזר שבא לבד?" החלו שואלים אנשים ברחבי האולם. "שמישהו יעשה לאיש המוזר שבא לבד היימליך!" הציע צופה נוסף.

השתנקויות של ההש"ל הפכו בהדרגה לצחוק היסטרי, קולני וחסר שליטה. "שמישהו יעיף אותו!" הציע  צופה צבוע שדקה לפני כן דאג לבריאותו.  ר' נדחקה לעברי, מנסה להתרחק כמה שיותר מטווח פיזור החיידקים. מיותר לציין שאיש כבר לא התרכז בסרט. זה היה מצער מאוד כי אלו היו הדקות האחרונות והמצוינות, וההש"ל היה יכול להתחשב ולהתאפק מעט עם התקף האפילפסיה.

"זו לא אשמתו, זו תסמונת טורט, זו לא אשמתו!" זעקה אזרחית צדקת משורה מתחתיו. ההש"ל, בתגובה, קם ופתח את מכנסיו לעברה (!!!). הקהל החל מצווח.

בשלב זה עלו כותרות הסיום, אני ור' כבר היינו בעיצומה של ריצה אובססיבית אל מחוץ לאולם.  כרגיל מעדתי קלות, "חכי לי ר'!!!" צרחתי כשרה אנג'ל,

 "ש." השיבה ר' בפנים חמורות סבר, "במצבים כאלה, כל אחד לעצמו".

כך, גם הפסדתי את הדקות האחרונות של "האחים גרים" וגם גיליתי את פרצופה האמיתי של ר'. מיותר לציין שעכשיו אני אוהבת אותה אפילו יותר.

עוד זה מדבר וזה בא –

דודה מלכה בדיאטה ורזתה מלא, מה שאומר שמידי יום היא עולה מולי במסנג'ר ומספרת לי על 50 דקות הספורט שעשתה, ועל צריכת שתי פריכיות אורז מיותרות שמייסרות אותה.

אני כמובן מנסה לעודד כמיטב יכולתי "יפה דודה! את כוסית!" ולנסות להועיל "סושי זה בריא!". כמובן שזה מאלץ אותי להעמיד פנים שגם אני שומרת על דיאטה בריאה ומאוזנת ולכן כשהיא אומרת לי "אכלתי היום שתי פרוסות לחם קל עם כלום", אני נאלצת לנער את פירורי הטורטית מחולצתי ולהשיב "כן, גם אני".

כך אני מפתחת רגשות נחיתות עזים למראה אופייה החלוצי והמתמיד ונשבעת לענות עצמי בשוטים ועקרבים לנצח.

.

עוד זה מדבר וזה בעעע – התיק הסגול שרציתי נעדר מקניון גבעתיים, מדיזינגוף ומרמת אביב. חיי אינם חיים. אני שוקלת לעשות לעצמי פילגש בגבעה ולשלוח את חלקיי לשניים עשר סניפי זארה בארץ.

עוד זה מדבר וזה בצ – שנת הלימודים החלה ואני נאלצת לפקוד תדיר את ספסלי האוניברסיטה. בינתיים הברזתי רק משני שיעורים ואני מעריצה את עצמי, אבל אין ספק שפיקניק זה לא והחתיכים הם קצת. לרוע המזל יש שם איזה תפסן שפעם יצאתי איתו, עכשיו הוא לוקח איתי קורס וחי תחת תודעה מעמדית כוזבת לפיה הוא מזיז לי את הסרעפת. כראוי למישהו שהייתי איתו בקושי חודש וחצי, הפסקתי לחשוב עליו בערך שבוע לאחר שהעפתי אותו וגם זה היה יותר מידי. נראה כמה הוא יציק.

וזהו, כמובן שיש נקודות אור רבות בחיים – אהבה, משאבים חומריים וסביבה תומכת. מכיוון שאין לי אף אחד מהנ"ל קשה לי מעט להתנחם בהם (אף על פי שיש סימנים מובהקים ששניים מתוך השלושה בדרך).

ואי אפשר בלי ניקוץ על הבחירות והזכייה המפתיעה, אז רק אציין שבעקבות בחירתו של ארי במרי הבלוג מוריד את הדגל לחצי התורן.

דקה דומייה, חייבת לטוס.

נישוקים