שעת הש.

 איך הוטרדתי מינית ברחוב על ידי הומלס סוטה וזקן העונה לשם בבר:

באחד הלילות האחרונים שירכתי לי דרכי בעצלתיים אל עבר ביתי, תיקי מכביד על כתפיי המשורגות, בטני הומה כיונת שלום וכל חזותי אומרת זעף. בר"ג גבול ב"ב, ברגע בו התחלתי למלמל לעצמי את הבית השני בשירה של שירי מיימון "כמה פעמים", נתקלו עיני באובליסק איזוטרי שחסם את המדרכה מולי.

 כהרגלי ירדתי לכביש והחילותי עוקפת את המכשול בצעדים מדודים (מסננת קללות אל עבר הערכאות המוניציפליות חוסמות הדרכים) כשלפתע החל החפץ המוזר לזוז. תוך שניות מספר הוא כבר זינק למצב אנכי מאיים. התברר כי מדובר במה שמכנים בלעז "הומלס" ובעברית -  "אדם המצוי בגילופין וסביר להניח שיענה לשם בוריס".

החשתי את קצב צעדיי וניסיתי להתחמק מקשר עין עם האיש המלוכלך, כשפתאום הוא החל ממלמל "שקל גיברת, שקל" בקול שובר לב שהעיד על מצוקה אמיתית.

נעצרתי. לאן הגיעה החברה שלנו? חשבתי . מדיניות השמד של ביבי יצרה אצלנו בוריסים ברחובות ואני, במקום לנסות ולעזור, מצטרפת לדורסנות הקפיטליסטית ומניחה לאדם לגווע ברעב ברחוב? "להתעלם זה לנקוט עמדה ש." אמרתי לעצמי. הסתובבתי אל עבר ההומלס, בראשי כבר מתרוצצות מחשבות שיקום שהחלו בלקנות לו פלאפל וקולה והפליגו עד קורס מחשבים של משרד העבודה. בעודי מתקרבת אליו, נישאת על גלי האחווה המעמדית המרקסיסטית, קלטתי כי ידיו של ההומלס תחובות עמוק במכנסיו והוא משפשף את בניין העל שלו נמרצות. ישמור האל 9000!!! פערתי את פי בתדהמה והוא בתגובה החל משמיע קולות מציצה. עמיר פרץ מיי אס! חשבתי לעצמי בעודי נסוגה במהירות. אנשים עניים שגרים ברחוב הם מטרד וסכנה עבור יתר בני האדם היצרנים, החרוצים, העצמאים. "תמצא עבודה!" צרחתי לעבר הפרזיט שמיסיי מממנים את ארוחותיו בבית התמחוי שעוד לא טרחו להפריט! טפי.

דוסה ששמעה את צעקתי הציצה מחלונה וחייכה אליי בסלחנות, "זה בבר" אמרה, "בבר משוגע, הוא מטריד את כולם". רבאק, גם את הביילה פרומה הזאת ושבעת בניה אני מממנת, חשבתי בזעם. וממתי לרוסים קוראים בבר?

בבית סיפרתי לאמי בטלפון את קורותיי המבהילים והיא אמרה שאני משנה דעות נורא מהר אבל זה טבעי כי אני צעירה. היא גם הבטיחה לקנות לי מגפיים שחורים עד לפני הברך מג'מס עם עקב נמוך.