| |
שעת הש.
לפנק, לפנק. |
 כינוי:
גיל: 44
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2006
 שיגעון בתיכון הגנבה בחטיבה
הבוקר החל ככל בוקר. לאחר בהיה בארון ומקלחת קצרה לבשתי את מיטב מחלצותיי ועליתי על האוטובוס במצב של נמנום מתקדם ומעט חרדתיות. כרגיל הפכתי את כל התיק על המושב שלידי, מצאתי את האמ פי ושקעתי לתוך הפזמון של האנפורגיבן של מטאליקה.
הא? נחרדתי. מטאליקה? אצלי? כמו לא הייתי בחורה בת עשרים ושש אלא טינאייג'ר לבוש אקנה גותי? וממתי האמ פי שלי אדום? מבט מהיר בילד המחוצ'קן והזועף שילדי הבהיר לי את הטעות המביכה. החזרתי לו את המכשיר. שלי עדיין נעדר.
הגעתי לאוניברסיטה באיחור קל כהרגלי ושקעתי בחוסר נוחות בכיסא היחיד שהיה פנוי באולם. נזכרתי לאיטי כי בלילה שלפני שתיתי מעט יותר ממה שאני רגילה (בגלל שאני חננה זה אומר בערך בירה וחצי) מה שהופך את הכל לעמום מלבד פרט אחד קטן – שתיים וחצי בלילה. me חברתי המאממת מביאה לי טמפון ואני, אהממ אהההממ מכניסה אותו בלי להוציא את הקודם.
שניהם חולצו ברגע בו הגעתי הביתה וכבר מתלוצצים עם רופאיהם.
חוץ מזה היו לי מחשבות כפירה זמניות לערוק לאורנג' בגלל מכשירם המגניב אבל הם נגוזו בבוקר כשנזכרתי בחוב בן עשר השנים שלי לסלקום שמעניק להם בעלות עליי, על ילדיי העתידיים ועל כל רכוש שאי פעם אצבור (שלושה חודשים בלי אשראי, חבר בחו"ל, דונט אסק).
את יתר השיעורים ביליתי בדאגה לרוה"מ ובנמנום קל. הגיפט שלי הוא שאני יכולה לכתוב תוך כדי שינה, אם כי זה יוצא מעט מטושטש ובעל מוטיבים פרוידאניים. דוגמא:
שפת המדיום ניתנת לרכישה ~ כתם ריר~ בצורה סיסטמטית. יש הרבה
כלים וצריך לדעת *רצח!! רצח!! רצח!!* באילו להשתמש ומתי.
אחרי זה הציעו לי לשחק בסרט וסירבתי, אבל הסכמתי לכתוב אחד (זה הרבה פחות זוהר ממה שזה נשמע, אבל למה להרוס לי).
ושני בחורים הציעו לי לצאת איתם (זה הרבה פחות זוהר ממה שזה נשמע, אבל למה להרוס לי).
אחרי זה איזה חצי שעה הייתי בהתרוממות רוח והרגשתי יפה מאוד אבל זה עבר וחזרתי לשנוא את עצמי תוך המהום עליז.
והנה, שוב פעם נסחפתי לברברת ארוכה מידי כשבעצם מה שרציתי לכתוב עליו היה השנה החדשה הבאה עלינו לרעה, הלא היא שנת אלפיים ושש שנכנסה לתוקפה לפני שישה ימים, מה שאומר שנותרו עוד 349 יום למנאייק. תחזיקו מעמד.
לפי המפה האסטרולוגית שלי הירח השחור השוהה מעל פלוטו ייגוז לו רק באלפיים ועשר ועד אז הדבר היחיד שנשאר לי לעשות זה להשתדל לא למות בתאונה מחרידה הכוללת אותי, שרשרת ברזל גדולה ופיר של מעלית.
והנה המשאלה שלי לשנה החדשה – למצוא מישהו שיאהב אותי או מזוודה עם הרבה כסף (שתאהב אותי).
אבל אני לא בונה על זה, כי כמו שהראל מויאל שר:
איזה עולם מוזר/ איך הזמן שלי נוסע /ואני היטב יודע/ איש לא חזר/ אל קו ההתחלה/ זוהי רק משאלה.
ולכם אני מאחלת: פוסטים מצחיקים לרוב (רנצ', אני מתגעגעת קשות, מתי מתי העשירי לינואר?), אהבה, חתונה וילדים. בסדר הזה.
ואם כבר יש לכם את כל זה אז חברים טובים, או כורסת מסאז'.
ואם גם את זה יש לכם, אז אני מאחלת לכם סושי איתי. (כן כן אני מתכוונת אליכן, חתולה וחבצלת, עוד געגוע שחונק אותי).
ויש לדודתי האהובה פרוייקט – אני לא במצב צבירה מתאים אבל אתה מוזמנים לתרום למאמץ המלחמתי.
(אני לא מצליחה לשים לינקים כי נעלמה לי העריכה המשוכללת)
החלמה מהירה לשרון וגזע מוח מתפקד וחתיכי לכולנו.
נישוקים
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
