| |
שעת הש.
לפנק, לפנק. |
 כינוי:
גיל: 44
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2006
כאילו זה היה אתמול
הייתה שבת סבבה. אכלתי כל כך הרבה שאני כבר שוקלת לעמוד על אי תנועה ברוטשילד צבועה בסגול כחלק מפרויקט הפרות.
בשישי היה כיף אצל סבתא (לא לי. גם לא לסבתא. אבל אי פעם למישהו בטוח היה כיף אצל סוג של סבתא אמורפית שלא קשורה בשום צורה למשפחה שלי).
היום בערב התיישבתי אל מול מחברותיי חדורת מרץ ואמביציה, גמלה ההחלטה בליבי, אני הולכת להביא אותה בסשן לימודים ושינונים לקראת המבחן.
כמובן שאז נזכרתי שיש לי רק עוד שתי סיגריות והלילה ארוך, אז קפצתי לקניון וקניתי שתי חולצות, בוקסר מתוק כתום, ארנק חמוד, כרית חימום בצורת צפרדע, לק שקוף חלבי ופומלה.
אחרי זה חזרתי לשם שוב בשביל סיגריות.
כעבור שעה נעצתי מבט נחוש בדפים הצהובים ולפתע חוויתי פלאשבק אימתני לנעוריי שאני פשוט מוכרחה לחלוק:
1998, יולי, שבת, יום לפני הבגרות בהיסטוריה. השעה חמש אחר הצהריים, יש לי שלוש עשרה שעות עד לבחינה ואני מתכוננת ללמוד. כבר ארגנתי את כל השיעורים החל ממלח"ע הראשונה (מימי הביניים הברזתי לכן מבחינתי הם לא התקיימו). נשבעתי לעצמי שאדחוס את כל שנות הלימוד ומאה שנות היסטוריה בלילה אחד ואקבל תשעים.
כמובן שהייתי לפני מחזור והייתי מוכרחה משהו מתוק, אז שרכתי רגליי למטבח ובהיתי במקרר במשך חצי שעה. אחרי מילקי, שני טוויסט, חצי טורטית, ממולדה תות, מארס, סוכריות נחש וגלידה פיסטוק שלחתי את אחי לקנות לי שוקובו.
אחרי זה הייתי מלאה אז נמנמתי כמה שעות. התעוררתי בבהלה מצלצול הטלפון,
זו הייתה חברתי לירון שהציעה לי לצאת. אמרתי לה שאני מצטערת, אבל אני מוכרחה להשאר בבית ולעשות לילה לבן כי מחר הבחינה בהיסטוריה וכבר עשר בלילה ולא התחלתי.
באחד עשרה כבר רקדנו לנו בהנאה בספק מועדון קיבוצי זנוח ספק רפת. אחרי שלוש טקילות ופעמיים מיסטר ג'ונס פרצה לה קבוצת חיילים והשתלטה על הרחבה.
"הו" אמרה לירון. "יו", אמרתי אני. "חיילים" גנחנו שתינו.
בימים ההם, גיל שבע עשרה ההורמונלי, היה לנו הרבה כבוד לצה"ל. כמובן שש שנים אחרי השחרור כבר לא נותר ממנו כלום, אבל אז לא הייתה לנו ברירה אלא לפתוח בפעילות מבצעית.
לירון, שהיתה קצת יותר אמיצה ממני (שרמוטה) ניגשה ישירות לאחד מלובשי המדים והציעה לו קצת תרבות יום א'. אני, חסרת הבטחון, רקדתי ליד הקיר ועפעפתי במרץ עד שניגש אליי אחד החיילים והתחלנו לדבר. קראו לו גל וכפי הנראה הוא היה החייל המכוער ביותר שגויס לתותחנים (מה שגיליתי רק שבועיים אחרי זה, כשראיתי אותו לראשונה על אזרחי).
ישבנו ודיברנו בחוץ עד ארבע בבוקר, בזמן שלירון וחייל אחר חנכו ג'יפ צבאי.
אחרי זה החלפנו טלפונים וחזרתי הביתה. למדתי שעתיים וחצי לבחינה וקיבלתי שבעים ושתיים. אמרתי לעצמי שלא נורא, יש ציון מגן, אבל אז התברר לי שהוא שישים וחמש. אני וגל יצאנו אחרי זה כמה פעמים אבל כהרגלי זה לא הלך ונפרדנו על רקע חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור.
מאז עברו תשע שנים ולא הרבה השתנה, לפחות הפעם אני בטוחה שאף מגן לא ידפוק אותי (וגם השתכללתי מאוד בתורת השליפים.)
זהו,
אחרי ההצקה המיותרת הזאת אני אלך לקלף פומלה חסרת ישע.
רגשות מעורבים לכולם.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
