שעת הש.

ראשית התנצלויות עמוקות על חוסר התגבוב הפיבלוש ושיתוף הפעולה באופן כללי שאפיין את חודש מרץ*.

אם אומר שהייתי עסוקה עד מעל לראש זה יהיה לא רק ביטוי ארכאי ומעצבן אלא גם שקר גס למדי. רוב הזמן פשוט ראיתי את כל תכניות הטלוויזיה שהתמכרתי אליהן מאז עברתי ליס, עבדתי, למדתי, ושאר מטלות המרכיבות את המכלול המכונה לעתים בהשלמה כנועה "חיים".

אמנם היו גם מספר יוצאי דופן כמו סוף שבוע בגליל, ג'קוזי, אח מבוערת וכל הג'אז הזה, אבל זה עדיין לא תירוץ, אחרי הכל סוף סוף יש לי חומרים לפוסט משו בסט  ובמקום לשקוד על יצירת רצף אירועים שקרי בעליל ולהסחף בקדחת התגובוניות, אני מתיישבת על הספה מול פאריס וניקול**.

מדוע? אני תוהה.

מה הטעם***, אני משיבה לעצמי.

אני כזאת עצלנית ותכף יש לי חודש ריק בלי אף פוסט וזה די ממרמר.

אז בינתיים רק אבשר שאני בריאה, יש לי את רוב הגפיים, מאושרת יחסית ומתעדת להתיישב ולכתוב פוסט במרץ מיד לאחר שאסיים את העיסוקים הבאים:

1. מפגש פסגה עם ר' ורן לקפה, מאפה ונישוקים בעפעפיים.

2. מטלות שונות ומשונות לאוניברסיטה (מילה מירוסלב – קוראים לזה תואר,ש.)

3. לסיים כמה ספרים**** 

4. התוכי של השכן ירוק יותר – לירות, לשרוף, להטמין.

5. להוריד את כל פירות הים שתקעתי אתמול כאילו אין צלוליטיס בעולם. אה, וגם את הסופלה.

 אז זהו לבינתיים, סלחו לי על היאיר לפידיות, אבל בקרוב אשנה מעט את המקום בו אני חיה, וגם אתם. ביחד נחזיר את נטלי לדוגמניות.

סתם נו-  מרצ, פרץ, עלה ירוק, גמלאים, כל דבר עם אוריינטציה סמולנית מסריחה. שיהיה פה קצת יותר טוב. זה חשוב.

 אני מקווה לסיים כמה שיותר מהר ולקפוץ עם רן לנמל לחכות לקולות הימאים הסקסיים.

ליקוקי קלפי

ש,