שעת הש.

באילת היה כיף.

אני ארחיב:

האוטובוס לאילת הפליג מהתחנה המרכזית בחצות וחצי. ישבנו בינות בנות שמונה עשרה ערסיות שלא חשבו שחמש שעות באוטובוס ראויות להיות מנוצלות לשנת יופי ולא הפסיקו לצווח ולשמוע מוזיקה של פריחות (=בית הבובות גרסת הטראנס וסתם בית הבובות). בדימונה ישבנו לסיגריה וכולם הלכו לעשות פיפי, רק אני השווצתי שאין לי. כמובן שברגע שעלינו שוב על האוטובוס שלפוחית השתן שלי הפכה לבן ארצי, קיבלה חיים משל עצמה וישבתי בכיווץ סוגרים מתוח שזה העינוי האולטימטיבי באוטובוס באילת, או כמו שאומרים בלשון שיווקית ופרסומית – נפלה עליי עז. למזלי לאחר חצי שעה הייתה עוד עצירה ונפטרתי מהעז בסניף של yellow בלי לקנות כלום, מוהא.

הגענו לאילת בחמש בבוקר ונסענו לנו להילטון מלכת שבא, שם התברר לנו שאנחנו מקבלות חדרים רק בשלוש ורצינו למות.

טרוטות עיניים ותשושות הלכנו לאכול ארוחת בוקר בארומה, כשבאמצע של החביתה שרוני ציינה כי רגליה נפוחות במקצת. "אני מפילה עליכם עז" היא מלמלה והרימה מכנסיים. צרחתי. זו לא הייתה עז, זה היה כל גן החיות התנכי המזויין. כפות רגליה של שרוני עברו מוטציה אכזרית במיוחד ונראה שהשתילו לה זוג טלפיים של שחקן כדורסל כושי.

 עייפות, מאוכזבות מהמלון ולחוצות נסענו למיון ביוספטל.

בבית החולים הקריר והממוזג הכל השתנה. היה כיף חיים, אנשים נחמדים, רופא חתיך וגור חתולים. כמעט החלטנו שאנחנו מוותרות על הילטון ועוברות לישון שם כל הסופשבוע. הרופא החתיך (אם כי מעט צעיר ולא מקצועי) בדק את שרוני בחושניות בעוד אני שואלת בתקווה "היא תצטרך כריתה?". גור החתולים שהכנסתי איתי למיון עסק בינתיים בניקוב נמרץ של דיאליזה וגורש בבושת פנים לחכות עם דודה על הספסל.

הרופא קבע כי לשרוני כפי הנראה יש "כשל בגרביטציה", שמשום מה תמיד חשבתי שזה מה שיש לי בציצי, שוחררנו חזרה לבילויים ושיגועים.

שיחקנו על הקטע ששרוני פצועה וקיבלנו את החדר במלון בשתיים עשרה. במחאה שקטה נרדמנו לארבע שעות, רק דודה עם הקיסמים בתחת הלכה לטייל באילת ולעשות פוטו רצח לכרישים במצפה התת.

דודה באופן רשמי הפכה לביצ' שלנו וסינג'רנו אותה בלי הפסקה. "דודה תביאי דיאט קולה", "תזמיני אבטיח לחדר", "לכי לקנות לנו ברד, כלבה" ו – "תריבי קצת עם ברברה מהקבלה כדי שיביאו עוד מגבות" הפכו למשפטים השגורים בפינו. היא קיבלה את גורלה בהכנעה ולא קיללה יותר מידי. היא גם ישנה על הספה והייתה ממש מסכנה.

בערב יצאנו והיה משמים למדי. בר הופינג באילת זו חוויה מוזרית למדי המלמדת אותנו מספר דברים על תושבי העיר ותייריה:

1. האילתים אוהבים לשיר. כל מקום הוא או קריוקי או שהמלצרים בו מזמרים.
2. באילת יש הרבה רוסים וגם הם אוהבים לשיר, כפי שגילינו ב"החוף של יורי".
3. המאנקיס הוא עדיין המקום היחיד שאפשר לסבול, במיוחד כי הם תמיד מביאים להקות מעולות.
4. איש מפחיד התחיל עם הדודה.

למחרת כבר היה מצויין. רגליה של שרוני חזרו לצורתן המקורית והפסקנו לקרוא לה ג'וזף מריק, ארוחת הבוקר הייתה סופנית ומיד לאחריה הלכנו לחוף ואפילו נכנסתי למים לארבע שניות. איכס מים. השתזפנו כמה שעות, היינו בקניון וקניתי  מכנסיים, גופיה, שמלה, מלא תכשיטים מתוקים מדיווה, שני קרם לחות במחירים מצחיקים מהסופר פארם וכפכפים מתוקים להחריד.

חוץ מזה אכלנו מלא מלא, נחנו המון וראינו טלוויזיה.

בגלל שדודה הייתה המשרתת שלנו והקפדנו על תזונה עשירה החלטתי שהשבוע הזה יהיה עינוי אחד ארוך ומתמשך בו אתאמן למוות.

 היום בבוקר טסנו חזרה. היה כיף.

כוכב נולד4, עדכון:

אני ושרוני התאהבנו פה אחד במתוקה ההיא ממושב משמרת ובצרפתול ששר "אהבה בת 20" של יוסי בנאי. וגם בגל אוחובסקי אבל זה לא קשור.

דייטים:

שני שידוכים צפויים לי, אחד מהם כבר ביום רביעי. שניהם גרים רחוק ואחד גם ממש נשמע לא מעניין אבל זה מאחות של אמא שלי ואני מחויבת לפחות לנסות אחרת ינדו אותי וגם כה קוראים לי מאחורי הגב לזבית. בטלפון הבחור נשמע לחוץ רצח על חתונה וזה ממש לא מתאים לי (אני אהיה היחידה שלחוצה על חתונה בבית הזה!) ברור שאני רוצה להתחתן, אבל רק עוד שנתיים שלוש כזה. ואני גם שונאת חורים ולא מתכוונת לעזוב את המרכז. טוב נו נחיה ונראה ביום רביעי.

עכשיו אני הולכת להתקלח, לישון שעתיים, להתאמן ולסרט כי מוכרחים להמשיך הלאה.

שלכם,

נישוק בצוואר ולק באוזן

ש.