שעת הש.

אילוף הסוררת (הפינצטה ואני)

גבה שמאל שלי תמיד נורמלית בעוד גבה ימין גדלה כאילו היא על סטרואידים. אני לא מצליחה להבין את זה, האחת עדינה ונעימה, השנייה כל שבוע מחדש נראית כאילו מקננת בה חולדה.

אלוהים, רק לא שוב –

למצוא גמל שלמה על המקלדת, לנהל בלית ברירה שיחה עם אנשים טיפשים ושוביניסטים שמעוררים בי בחילה, להתמתח על אופני הכושר ולעוף אחורנית, לתפוס דכדוך (ברמת הבכי באמצע "הישרדות אולסטארז"), לזרום עם ההנחה שרוטב לסלט ארומה לא מתקלקל כל כך מהר ובטח סתם יש לו טעם קצת מוזר.

להגיד "החורים בשקית הזבל קטנים, היא תחזיק מעמד במדרגות, זה בסדר".  

למצוא את החגורה הצבאית הישנה שלי בבית ההורים, לקחת אותה בהתלהבות למזכרת, להסתובב איתה פעמיים כאילו עכשיו 2002, לגלות אחרי שבוע שהיא של אחי ושתפסה אותו משטרה צבאית על זה.

ג'יז, רק תנו לי כל יום –  

לסיים שיעור קורע בסטודיו, ללכת לכיוון האוטובוס חצי מתה כששני בחורים צעירים מידי וחמודים מכנים אותי "שווה", לא ליפול על מכסה ביוב שני צעדים אחרי זה,  לתקוע סטייק, להבריק במבחן, לצאת רזה* במצלמה של דודה מלכה, לשבת על הדשא באוניברסיטה לפני המבחן, למלמל איזה בדיחה וששלושה אנשים שאני לא מכירה יצחקו נורא (אני לא זוכרת מה היה הפאנץ' ליין אבל הוא היה קשור לאדוארד סעיד, אנחנו חננות), לסיים ספר בצחוק גדול ("כל הכבוד, נח" של נועם זיו), לסיים ספר בבכי ("תולדות האהבה", ניקול קראוס),  לרכל עם שרונשמה בטלפון, לשבת עם חברה לסיגריה בשלוש לפנות בוקר ולשמוע סוד, להתקשר לצ'יף באמצע גול של בקהאם ולהגיד "אני לא מפריעה, נכון?", לשיר את "רוקט מן" עם סטואי מ"איש משפחה".

למצוא שטר של מאה שקל בקופסת סיגריות.

 שלכם,

בפריכות,

ש.

*