שעת הש.

סיימתי לכתוב עכשיו את העבודה האחרונה לשנת לימודים זו.

 נשאר עוד מבחן. ואז חופש.

כל החברות שלי מהצבא רווקות. כולן אומרות "הוי בגיל 28 תהיה מגיפת חתונות, יש לנו רק שנה וחצי להתכונן לזה, כדאי להתחיל לחסוך" ואז כמובן כל אחת מוסיפה בלחש "חוץ ממני". אני תוהה אם נהיה מחזור החברות הכי גדול אי פעם שלא התחתן בממוצע בגיל 28, או שעד אז ישתנו דברים ולפחות מי מאיתנו והלוואי שכולנו, נמצא אהבה.

אני במחשבות על העתקת מקום מגוריי למרכז תל אביב. אבא שלי רוצה שאקח משכנתא ואקנה דירה, בעזרתו כמובן. אני מעדיפה שהוא ייקח משכנתא ויקנה לי דירה, ללא עזרתי כמובן. "לא חבל על כל הכסף של השכירות?" בטח שחבל,  אבל אני רוצה לעבור לגור בתל אביב עכשיו, מאיפה לי לדעת אם גם עוד שנתיים ארצה לגור בה? (עיר מגניבה והכל אבל מעולם לא הייתי ולא אהיה מהסוגדים לה).

חוץ מזה כל עוד אני בלי בן זוג ומשפחה, בשביל מה לי להיתקע?  ואם אהבת חיי יהיה מירושלים? אולי נרצה לקנות דירה יחד שם? להתחיל לקנות, למכור, זה נראה לי סיפור מהתחת שעדיף לדחות בכמה שנים, כשכבר אראה לאן נושבת הרוח ולאיפה החיים שלי זזים.

 מיציתי את המלחמה הזו. אפשר לגמור עם זה עכשיו. (וגלגלץ החזירו את גידי שפרוט, כאילו לא מספיק קשה גם ככה).

על שינויים אני אספר בקרוב, עוד מוקדם. עכשיו בא לי פתיתים.

חשבתי על אהבה וחיברתי הייקו לא תקני -

כרוניקה של פרידה מודרנית

לחצן ימני על

איש קשר

חסום, מחק.

התחלתי עם "השיר שלנו" ולכן אסגור מעגל – הכי חמוד זה כשהם עושים פלשבק לימים שיונתן ורני היו בני עשר וכולם מסתובבים עם אפרו למרות שבערך 1996.

(ב1996 הייתי בת 16. אללי, עברו כבר עשר שנים.)

ועכשיו אני באמת הולכת לישון, יום עמוס היום.

שלכם,

במהדורה מוגבלת עם חמאת בוטנים

ש.