שעת הש.

אני עסוקה אבל בכל זאת אפטפט קצת על הא ודץ כדי שיהיה משהו בחודש אוגוסט, וגם כדי לספר פכים לכאורה קטנים וחסרי חשיבות  אך כאלו שיקבלו משמעות בהמשך העלילה והפוסטים העתידים לבוא, בבחינת מערכה ראשונה ואקדח -

קודם כל אז בסדר, היה די ברור שדפש יבריזו. גם אני לא הייתי באה לישראל עכשיו, בשביל מה? נטיותיו האובדניות של דייב גאן יאלצו להמשיך להתממש בחדרי מלון זולים בלונדון עם סכין גילוח ובקבוק סטולצ'נייה (סתם ניחוש).

מה שכן, היה קצת אכזרי לעשות את זה יום לפני – אחרי שיתר הכרטיסים נקנו (הכרטיס שלי היה בחינם מפנסאית כפרעליה צדקת שתזכה לבנים זכרים וצום קל),  ההשקעה הכספית על בניית הבמה וההתרגשות של כל האנשים שהרשו לעצמם כבר להאמין.

ואם הם היו מודיעים שבוע מראש כמו בני אדם -  היינו מבינים, באמת, לא ביגי.

(אולי אפשר להשתמש בבמה  היום לכוכב נולד? אלוהים בבקשה שיהיה היום כוכב נולד! בכל מקרה אם יעיפו את מורן אהרוני אני אכתוב פוסט חגיגי יחד עם תום ואם יעיפו את ישראלה אסאגו תום יכתוב פוסט חגיגי יחד איתי).

המבחן האחרון הלך טוב. לדעתי די הברקתי אבל אני לא בטוחה שגם הבודקת תחשוב כך. בכל מקרה זה לא משנה, יש לי כמה דברים חשובים לעשות עד העשרים ושישה באוקטובר, לימודים זה לא אחד מהם. הידד! כמובן שהצהרה זו אינה תקפה במקרה של כשלון בלתי צפוי.

יש לי דייט ביום שני ועוד אחד שבוע הבא שעדיין לא נקבע לו מועד סופי. שניהם נראים בוז'ונים גוזלים חמודים וכולי נרגשת ומלחששת, אבל אני לא מבינה למה הם באים בצרורות. אני לא טובה בלתמרן ואם אני יוצאת עם שני בחורים במקביל צריך להחליט אחרי דייט, גג שניים, אחרת זה כבר לא יפה ואני גם לא ממש הטיפוס הרוקד על יותר מחתונה אחת ומשאיר את הפרופיטרול שלם.

הבעיה היא שלפעמים הצורך להחליט מהר הורס משהו שיכול היה להתפתח יפה ורציני.

השבוע העמוס עם המבחן המפלצתי גרם לי לא ללכת לסטודיו אפילו פעם אחת ואני חשה את ישבני מוחה. אמנם עשיתי אופניים שלוש פעמים אבל אני מקווה שלפחות היום יצא לי לתפוס איזה שיעור, יותר טוב מכלום.

סוף השבוע הזה גם לחוץ, היום ושבת כבר תפוסים ומחר יש יומולדת לאבא.

שנה שעברה צרבתי לו כמתנה אוסף שירי מוות שנפתח עם "אל תעזבני לעת זיקנה" הקורע בביצוע של שימי תבורי, המשיך ב "old and wise", "forever young", "תישן סבאל'ה תישן" "my immortal", ועוד איזה עשרה שירים שכולם העבירו מסר ברור – אנחנו אוהבים אותך אבא! אתה הולך למות! יההה!

אתמול בארומה כולם לקחו סלט עוף ואני נכנעתי ללחץ חברתי ולקחתי גם למרות שרציתי בכלל כריך מוצרלה. היה מאכזב מאוד ולמדתי את הלקח של נינט  – צריך ללכת עם הלב.

לסיום, הנה שני מתכוני פסטה שמאלניים, מוקדש באהבה לבמבה:

סלט פסטה סרבני:

3 תירסונים גמדיים (או כל מה שמספיקים לחתוך לקערה בלי לזלול ישר מהקופסא)

חסה

עגבניה

בצל ירוק (? לא סגורה על זה, אולי זה משו אחר)

פטרוזיליה (בריא מאוד)

מלפפון (אופציונלי)

ביצה קשה

כוס פסטה\כמה כפות קוסקוס

גמבה במשורה

לתבל לפי הטעם עם הרבה הרבה לימון.

פסטת כיבוש:

רוטב:

בצל

שום

עגבניה

תירסונים גמדיים

פטריות משוחררות

עלי בזיליקום טריים

קצת קצת גמבה אדומה עם מודעות פוליטית

קצת קצת פלפל ירוק חריף

לבשל את הכל ביחד, להוסיף תיבלונים ולשפוך על פסטה.

זהו, אני מבטיחה שבוע הבא פוסט מלא עדכונים וריכולים ואולי גם מצחיק או לפחות משתדל.

וכמובן, משהו מושקע על כוכב נולד אם יהיה (אמן!).

אוגוסט שקט לכולנו

של מי אם לא

שלכם

ש.