שעת הש.

באווירת האחדות השורה על כולנו בימים אלה, ולאור התקרבותם של טילי החייבר 1 אל אזורנו, שתאלץ אותנו כנראה לצפות בתוכנית הבאה של "כוכב נולד" מעיר האוהלים בניצנים, החלטנו – "אנחנו" זה ש. כהן מזגנים ותום, למי שיש לו חיים – ללכד את השורות בפוסט ביקורת משותף, מקיף ויסודי, בפעם הראשונה ואולי גם האחרונה, כי מי יודע אם יש שם בכלל אינטרנט, עם כל החול הזה. החלק הראשון של הפוסט, המתמקד בערב הדואטים של יום חמישי, נמצא כאן. החלק השני, העוסק בערב הסולואים של יום שישי, הוגלה לשם. הקצאת המיקום הייתה שרירותית לחלוטין ושני הפוסטים נכתבו יחדיו, גם אם בשני קולות שלא תמיד חשבו אותו דבר. בניגוד לשופטים הרשמיים יותר, הצלחנו לעשות את זה בלי לריב (מאפרה אחת מהיד של ש. לראש של תום לא נחשבת), בלי להשמיץ זה את זה (אז לתום יש שומר מסך של שי רביזדה בפוזות ארוטיות, אז מה?) ובלי להמציא מחדש את השפה העברית (טוב, ז'ונגלר זו כבר מילה תקנית). התוצאות העגומות מוגשות בזאת לקוראים כשהן עשויות היטב ובטמפרטורת החדר (40 מעלות בצל; מזגנים, עלק. אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים).

***

ערב הדואטים נפתח בהתנצלות השגרתית של צביקה הדר על עצם קיום התוכנית, רעיון לא רע שמומלץ להמשיך איתו גם אחרי סיום המלחמה. את הטקסט המדויק לא הספקנו לתמלל כי בדיוק היינו עסוקים במלחמת כריות, אבל רוח הדברים הייתה משהו כמו "באמת לא נעים לנו שבזמן מלחמה אנחנו מכריחים אתכם לשמוע ביצועים עלובים לשירים מסריחים במשך שעה וחצי שכולה פרסומת לסלקום, אבל היום מתו רק כמה ערבים ודרוזית אחת, אז מרשים לנו לשדר ובואו ננצל את המומנטום כי חייבים להמשיך הלאה ולהראות להם שהם לא ישברו אותנו". התוכנית נפתחה בפזמון חדש ומיותר לחלוטין של אייל גולן, שסיפר שהוא למד אותו דרך הפלאפון וככה זה גם נשמע. כבר במבט ראשון היה ברור שמשהו אצל גולן לא בסדר, ובמבט שני התגלה שהפעם לא מדובר רק בפרצוף שלו. אוקיי, כבר הבנו שהבן אדם משתכנז בלי בושה, אבל בכל זאת, מספר על היד (ר' תמונה 1) זה לא קצת מוגזם? למרבה המזל הבלדה השואתית, תרתי משמע, נגמרה די מהר ועברנו למוטיב המרכזי של הערב – ביקורים משפחתיים מעיקים אצל אנשים מכוערים שרוצים שיראו אותם בטלוויזיה.

תמונה 1: אייל גולן והמספר

הרעיון במקור דווקא נשמע נחמד: לקחת את אחד מהמשתתפים בדואט לבקר בבית משפחתו של חברו לדואט. אלא שעד מהרה התברר שלהפקה חסר קצת תקציב, ולכן במקום נסיעות לרחבי הארץ העדיפו לסגור את העניין עם נסיעה משותפת לאשדוד של מישל ורפאל, כולל קפיצה קטנה לקרית גת של מאור. התבאסה במיוחד זהבית פסי, שבנתה על טיול למשפחה של דוד סלם בצרפת ונאלצה להסתפק בדודים דרגה ס' המתגוררים, כמה מפתיע, באשדוד, ונראו כאילו זו הפעם הראשונה שבה הם פוגשים את הצרפתי המשונה הזה שטוען שהוא קרוב משפחה שלהם.

הביקור הראשון היה אצל המשפחה המזרחית החמה של מאור פיניה, שבה מתחילים כנראה את מצוות פרו ורבו בגיל 12 כי רק ככה אפשר להסביר את זה שסבתא שלו בת 40 גג. מאיה נראתה כסובלת מהלם תרבותי קל (טוב, כבד), ומאור סיפר שיש שמועות על קלטת לוהטת שמסתובבת באינטרנט שלו ושל אוחצ'ובסקי, ולא נראה שהוא או גל מתנגדים לרעיון (האם ייתכן שגם מאור עבר קבוצה? לניטים על צווארו פתרונים). ביקורים נוספים התקיימו אצל משפחת גוריאלשוילי, שהביאו אותה באלתור של הג'יפסי קינגז שהם טענו בתוקף שהוא שיר עם גרוזיני ידוע, ואצל משפחת מירילא, שאת מה שקרה שם שכחנו אחרי שג'קו כפה עלינו לחשוב על מנאז' א-טרואה שלו, של רפאל ושל מורן אהרוני – פשע מלחמה על פי כל קריטריון. הביקור האחרון היה משותף לכולם וכלל נסיעה לשלל מקלטים בצפון, מה שאיפשר לישראלה אסגו להחיות את הפֶטיש שלה לילדים גוססים עם עוד סיפור ביזארי על ילדה שנטפלה אליה ולא נתנה לה לעזוב לפני שהיא קיבלה ממנה "חיבוק אחרון", ביטוי קצת מצמרר בהתחשב בנסיבות. לרגע תהינו מה יש באסגו שגורם לאנשים לחשוב על מותם המתקרב, אבל אז נזכרנו איך היא שרה והפסקנו לתהות.

ונעבור בשעה טובה לביצועים עצמם, שהביקורות עליהם יוגשו כדיאלוג נעים ותרבותי, או שלא.

תמונה 2: מאיה והשמלה

מאור פיניה ומאיה רוטמן ("ילדים של החיים", שלום חנוך)

ש. כהן: השמלה של מאיה הייתה מאוד לא מחמיאה (ר' תמונה 2), בלשון המעטה. סטרפלס טוב למעט מאוד בנות, בדרך כלל כאלה שהן רזות וחיות בשנות התשעים. הגזרה הרעה והצבע הלבן נתנו רושם אובר-דרמטי עד כדי גיחוך, והביצוע עצמו היה בינוני. הוא אמנם היה מהטובים של הערב, אבל זה רק מוכיח שהערב לא היה מי יודע מה. הבחירה הייתה נדושה, והביצוע היה טוב מבחינה טכנית אבל חסר עניין. רגע השיא הגיע דווקא בביקורות השופטים בסיום, כשמרגול התלהבה והודיעה למאור שהוא דומה לג'ון טרבולטה. מבט קרוב יותר מגלה שאם טרבולטה היה דומה למישהו בסביבה, זה לא היה לפיניה (ר' תמונה 3).

תמונה 3: ללא מילים

תום: הביצוע הטוב ביותר של הערב, לדעתי, וכמו שכהן אמרה – זה מעיד יותר על החיוורון הכללי של הערב מאשר על רמתם של מאיה ומאור. מאיה אכן הגיעה בתלבושת קצת משונה, וגם שרה מתחת לרמה הרגילה שלה, אבל זה עדיין היה הרבה יותר טוב ממאור שנותר קפוא ונטוע במקום כאילו מישהו סיפר לו שכל תזוזה מגבירה את הסיכוי שתפגע בך רקטה. בסך הכל ביצוע פושר מאוד שעדיין היה טוב מהאחרים.

מישל גוריאלשוילי וישראלה אסגו ("בכל מקום", שלומי שבת ושירי מימון)

תום: ביצוע מביך לשיר סכריני ודביק שנשמע כאילו גירדו אותו עם שפכטל מתחתית החבית של סרט דיסני גרוע במיוחד. השיר חשף את המוגבלות הווקאלית של מישל, שהקול הקצת צפצפני שלו מתאים כנראה לשירים מזן מסוים בלבד, ולא הזן הזה, למרות שמרגול טענה שהוא נשמע כמו "סולן של להקות קצב גדולות". להקות קצב, כן, כמו החיפושיות. ישראלה הייתה ישראלה, וזה רע, רע מאוד. לשיא הפתטי הגיעו השניים בסוף השיר, כשמישל אחז את ידה של אסגו כמו מיסיונר בכפר מצורעים והעניק לה ורד (ר' תמונה 4). סליחה על השטיח, כהן, אבל זה היה השלב שבו הקאתי את כל מה שבלעתי.

תמונה 4: מישל, ישראלה והוורד

ש. כהן: אכן, אם לסכם את העניין, הביצוע של מישל וישראלה העלה כמה תהיות מוסריות לגבי מהות הטוב והרע בעולם. בעיקר הרע. מתי בכלל שירי מימון שרה עם שלומי שבת שיר? ומה שיותר חשוב, מדוע מישהו חש צורך לשלוף את השיר הזה מתהומות הנשייה? ולמה מכל השירים בעולם מישל היה חייב להמשיך בקו שאותו אני מכנה בחיבה מהולה ב(הרבה) אימה "ביזאר גרוזיני", ולבחור את הפזמון המיותר הזה, שגדולים וטובים ממנו חשו צורך לגנוז במחשכים? אני בעד דברים מיוחדים שלא שומעים כל יום, אבל אם אתה כבר יוצא ללב המאפליה, למה לחזור משם עם בוץ? ואם כבר תהיות פילוסופיות: אם מישהו יודע לשיר, אבל שר כעיקרון רק שירים מכוערים שאני שונאת, וסביר להניח שיכתוב רק שירים מכוערים שאשנא – האם אני צריכה להצביע לו? כנראה שלא. מישל הוכיח לי לצערי בדואטים שעם כל האהבה, אני יכולה להסתדר בלעדיו בגמר. ישראלה הוכיחה את זה כבר מזמן, והגיע הזמן להפסיק עם החסינויות המגוחכות האלה ולהעיף אותה בחזרה אל אתר הקרוואנים שממנו היא באה.

רפאל מירילא, מורן אהרוני וג'קו אייזנברג ("בדרך אל האושר", דני רובס)

ש. כהן: אף פעם לא השתגעתי על דני רובס. בעוד הביולוגית מטפחת כלפיו רגשות לא טהורים, אני תמיד ראיתי בו משהו מעט יבשושי וחסר חן. זה לא מפני שאני אוהבת רק זמרים חתיכים (עובדה, אפילו למישל התרגלתי), זה פשוט כי הוא קצת משעמם אותי. הוא ומשפחת בנאי (חוץ מאביתר). אבל למרות זאת, הביצוע של "בדרך אל האושר" היה לטעמי הביצוע הכי טוב של הערב (ולא שזו הייתה כזו חוכמה). אני אומרת את זה למרות – ולא בגלל – מורן אהרוני. צווחותיה מקפיאות הדם (ר' תמונה 5) עוד ישובו אלי בסיוטים, אבל האווירה הכללית, הג'אזית והשמחה עשתה לשיר העגמומי והעבש הזה רק טוב. לטעמי זה היה שיתוף פעולה מצוין מבחינה ווקאלית (שוב, לא כולל מורן, צרחות, הלם פוסט טראומטי וכו'), שהציג הרמוניה מרשימה בין הקולות ועיבוד מוזיקלי מנצח. כמו שמרגול אמרה, לשיר בדואט זה קשה, בשלישייה אפילו יותר. הם צלחו את המשימה בגבורה וקיבלו ממני ביושר אס-אם-אס, מה שמעלה את מספר השקלים שג'קו חייב לי ל-210. אני מוכרחה לציין שחמק ממני פשרה של החולצה עם העיגולים ששמו על מורן. אולי המטרה הייתה להסיט את תשומת הלב מירכי הענק שלה, אבל באמת שאין צורך – התרגלנו. אם לא מעיפים את מורן, לפחות הגיע הזמן להפסיק להלביש אותה כמו פרחה בת ארבעים מחולון ולתת לה להתלבש כרצונה (ניחוש מושכל: כמו פרחה בת עשרים מחולון).

תמונה 5: מורן והצווחות

תום: נדיר מאוד שאני נאלץ להסכים עם אוחובסקי, אבל לשם שינוי הבן אדם צדק, וגם הציל באותה הזדמנות את מוסד השיפוט, לפחות חלקית. אבל לפני שאתם קוראים הלאה על הביצוע הקונטרוברסלי ביותר של הערב, תעשו לעצמכם שנייה טובה ולכו לכאן. תקראו את המילים של השיר, ואז תחזרו לפה. בעולם מושלם לא צריך היה לומר עוד דבר, אבל העולם של "כוכב נולד" רחוק מלהיות מושלם, כמו שהשיר הזה הוכיח בוודאות.

"בדרך אל האושר" הוא קודם כל שיר עצוב. הוא שיר מריר-מתוק והוא שיר שקמצוץ האירוניה מוטבע בו מראש, בהסתכלות המפוכחת והבוגרת של אנשים שיודעים שהחיים שלהם אינם מרכז העולם ובכל זאת מרגישים ככה. הוא שיר על אנשים באמצע החיים שפוגע בדיוק במקומות הרגישים והפגיעים ביותר שלהם. שיר על השלמה, על התפכחות, על התפשרות. לאף אחד ממתמודדי "כוכב נולד", בגילם הנוכחי, אין את הבגרות להבין באופן מלא את השיר הזה, אבל זה לא אומר שאין להם מה לעשות איתו. אפשר לקחת אותו להמון מקומות, קרובים יותר לדרמות הקטנות של החיים שלהם, ואין שום הכרח להשאיר אותו דומה למקור. אפשר להדגיש יותר את האירוניה, אפשר להחריף את המרירות או המתיקות, אפשר לעשות איתו מה שרוצים, בעצם – אפילו לשיר אותו שמח, אם זה בא מתוך מודעות עצמית מינימלית וכוונה תחילה וקמצוץ של חמלה. אבל כל שינוי כזה – וכל המצאה מחדש של שיר באופן כללי – תובע בראש ובראשונה הבנה מינימלית של הטקסט המקורי שאיתו משחקים. זה לא קיבעון, זה כבוד בסיסי שבלעדיו אין שום סיבה לבחור לבצע שיר כלשהו: קודם תבינו, אחר כך תשנו. בביצוע של רפאל, ג'קו ומורן לא הייתה הבנה כזאת. לא בגרות הייתה שם, ולא מורכבות ולא אירוניה, רק בורות וטיפשות ושלושה אנשים שלמדו בעל פה את המילים כמו תוכים ולא עצרו אפילו לשנייה אחת לחשוב מה הן בעצם אומרות. שלושה אנשים זחוחים שהיו כל כך עסוקים במניירות של עצמם שהם הצליחו לעקר מהשיר העדין הזה כל זכר לרגש או לנשמה. שלושה אנשים שמכל השיר קלטו רק את הכותרת, "בדרך אל האושר", וחשבו שהוא מדבר כנראה על מסע רוחני להודו או על זכייה ב"כוכב נולד". והעובדה ששלושה מתוך ארבעת השופטים חשבו שזה הביצוע הכי טוב של התקופה האחרונה מעידה יותר מכל על אופיים ועל העומק הרגשי של השופטים הללו, אנשים שפסגת המוסיקה עבורם היא עוד ביצוע מעוקר באירוויזיון, עם העמדה קופצנית והמון שמחת חיים. אז כן, הביצוע הזה היה "כיפי", וזה בדיוק מה שהיה כל כך צורם בו. כי לעשות את "בדרך אל האושר" כיפי זה בערך כמו להגיע למצעד החיים באושוויץ ולשיר "שריפה, אחים, שריפה" בהתלהבות כאילו מדובר בשיר על מדורה שמחה של ל"ג בעומר. וכשאני חושב על זה לעומק, יכול להיות שמרגול, צדי וצביקה לא חושבים שזה רעיון כל כך רע. צביקה יהיה אפילו מוכן לעשות את זה בפולנית.

ומה שמצחיק יותר מכל הוא שאפילו אם מתעלמים לרגע מחוסר ההבנה המוחלט של השיר, הביצוע הזה היה טוטאל לוס. ג'קו התבלבל עוד פעם במילים ובילה את החצי הראשון במלמולים שלא קשורים לכלום, מירילא הסתובב כמו טווס נפוח ושר כמו סריס בהרמון הסולטן, ומורן – פה אני וכהן מסכימים – ויתרה באמצע על אופציית השירה כדי לצווח כמו אישה היסטרית שראתה עכברוש גדול במיוחד, ואכן – רגע לאחר מכן הצטרף אליה מירילא. הביצוע הזה הצדיק בהחלט שימוש ברעל עכברים נגד האחראים לו, אבל בעולם ההפוך של "כוכב נולד" – זה שבו ישראלה מקבלת חסינות – הם זכו משום מה במקום הראשון.

דוד סלם וזהבית פסי ("ארץ אבודה", סגיב כהן ומרגלית צנעני)

תום: דוד הגיע עם החליפה הלבנה שהוא גנב ממירילא שנייה קודם לכן ועדיין נראה יותר טוב מזהבית, שברוח הימים האלה הגיעה עם משהו שנראה כמו חגור מלא, כולל שני רימוני יד בפרונט (ר' תמונה 6). דוד לא למד את הלקח של עידן שמי מלפני שבועיים וניסה שוב להתחנף עם שיר של מרגול, אבל הביצוע היה אנמי וחסר השראה, אם כי למען ההגינות צריך לציין שבערב המזעזע הזה עדיין היה מדובר בביצוע השני בטיבו. רגע החסד נרשם כשהשיר נגמר והבנו שאין יותר דואטים השבוע.

תמונה 6: זהבית והרימונים

ש' כהן: דוד פשוט ממשיך להרוס לכל מי ששר איתו. מזל שבסוף השבוע הזה הוא עף, כי אחרת הוא היה ממשיך לקחת לנו אותם אחד אחד. הביצוע היה משעמם נורא, למרות שהירידות על זהבית מצד השופטים היו קצת מוגזמות. זהבית שרה לא רע בכלל, אבל מאחר שדוד היה כל כך גרוע, וגם השיר די מעפן, יצא שהיא נדפקה. קורה. לא כל יום מקבלים חסינות. חוץ מזה, זהבית הייתה לבושה נחמד פרט לז'קט הלבן בעל כריות הקוורטרבק שהיא התעקשה לחלוק עם דוד. זהבית צריכה להישאר בסגנון הסניקרז הקז'ואלי ולנטוש את חליפות הקיי-די לאנג המגוחכות. דוד כבר לא צריך שום דבר.

**

אחרי הרמה האומללה שהופגנה במשך כל הערב, החבר'ה הפתיעו עם ביצוע קבוצתי לא רע ל"שתי אצבעות מצידון" (היצירתיות של המפיקים בבחירת השירים האקטואליים האלה פשוט מדהימה). אחרי זה עברו לשלב התוצאות, שלוּוה השבוע בשתי פדיחות על. קודם כל זהבית, שלא רגילה לשמוע ביקורת, התחילה לדמוע קצת, מה שהיה עובר בשלום אם צביקה הדר לא היה מתחיל להציק לה ולשאול כל שתי שניות אם היא בסדר. בתגובה זהבית כמעט עשתה עמיר חדד. אם היא וג'קו יעלו במקרה לגמר, במקום בניצנים אפשר יהיה לעשות אותו מראש במחלקה הקרדיולוגית של בית חולים ברזילי כדי לחסוך את הנסיעה לשם באמצע.

תמונה 7: דוד והמנצחים

אחרי זה צביקה התחיל להכריז על התוצאות, וכשהוא הודיע שהזוג הראשון שיצטרך לשיר ביום שישי הוא דוד וזהבית, דוד שמע את המילה "ראשון" והבין מיד שהם ניצחו. גם הניסיונות של צביקה להסביר לו שראשון זה במקרה הזה אחרון לא עזרו, ודוד נשאר על הבמה בעת הביצוע החוזר של הדואט המנצח (ר' תמונה 7) ובטח קצת התפלא ששרים את השיר של רפאל, ג'קו ומורן ולא את שלו. פרשנות סלחנית יותר, וכנראה גם מדויקת יותר, תהיה כי דוד פשוט הבין שלא נשאר לו עוד הרבה זמן לעמוד על הבמה ולכן הוא החליט לסחוט את הלימון הזה עד הטיפה האחרונה. התוצאה, בכל מקרה, הייתה משעשעת, כשדוד מנסה להשתלב באווירה המאושרת עם מחיאות כפיים קצובות, בעוד שמירילא נתקל בו כל הזמן ומנסה להבין מה הוא עושה שם בכלל.

ובזאת בא הערב הראשון, החלש יותר, אל סיומו, ואם אתם רוצים לקרוא על ההמשך, תצטרכו ללכת לכאן.