וכרגיל, אם הגעתם לכאן משום מה לפני שביקרתם שם, עשו אחורה פנה ותחזרו לנקודת המוצא. אחר כך נארח אתכם בשמחה גם כאן.

***

כאילו שההתעללות בג'קו ובזהבית ביום חמישי לא הספיקה, ב"כוכב נולד" החליטו למשוך את המתח עוד קצת ולא לגלות להם עד לשנייה האחרונה מי מהם הפסיד ב-59 קולות וייאלץ לשיר שוב. זה אמור היה לספק דרמה, אבל בשלב הזה של העונה אפילו הניסיונות לייצר דרמה כבר מלאכותיים נורא, בעיקר אצל צביקה הדר. וצביקה, עצה ידידותית: כשאתה מקריא מהטלפרומפטר את השורה שמסבירה לנו כמה אתה מתרגש, תשתדל לא להתבלבל במילים, כי איך לומר, זה הופך את כל המשפט ללא כל כך משכנע.

על הביקורים המשפחתיים ויתרו לנו הפעם, ובמקומם הגיעו כולם לקניון נתניה, מכל המקומות בעולם, כדי לפגוש אנשים שאין להם משהו יותר טוב לעשות בחיים מאשר לבוא ולבקש חתימות ממאור פיניה. מצד שני, לנו אין משהו יותר טוב לעשות מאשר לכתוב על אנשים שבאים לבקש חתימות ממאור פיניה, אז אין לנו זכות לדבר. לפיכך נמלא פינו מים ונעבור ישר לביקורות.

רפאל מירילא, "צליל מיתר" (אייל גולן)

תום: שלא במפתיע, מירילא התלהב מאוד מכך שיש אנשים שמעריצים אותו – זו הפעם הראשונה שבה הוא פגש כאלה מחוץ למראה. את התלהבותו הוא בחר לציין בדרך החביבה עליו ביותר, ושאותה פיתח כבר בשבוע שעבר: חיטוט יסודי באוזן (ר' תמונה 1), כנראה כדי שיוכל לשמוע את עצמו יותר טוב. אחרי ששמענו מה יוצא מהפה שלו, מה שיצא מהאוזן נראה פתאום הרבה יותר אטרקטיבי.

תמונה 1: מירילא והאוזן. אוצר בלום

כשיעל פנדריך שרה את השיר הזה לפני שנתיים, הגימיק היה שאשכנטוזה שרה אייל גולן. הגימיק הפעם היה שגרוזיני מזייף אייל גולן. מירילא כרגיל התקשה בצלילים הנמוכים, אבל הפעם אפילו הגבוהים – שבהם הוא בדרך כלל מרגיש כמו דג בים השחור – היו גדולים עליו, והביצוע היה חלש ומשעמם עד כדי כך שאפילו השופטים לא התלהבו. ובכלל, מירילא ניחן בכל כך הרבה כריזמה, שבאמצע השיר נתקפתי רצון בלתי נשלט לגזוז בדיוק באותו רגע את הציפורניים ברגליים.

ש. כהן: רפאל חייב לעוף. רבות הדרכים להעליבו, אבל הן מתחילות להיגמר. רפאל ביקר בקניון וראינו שאמהות ערסיות מריירות עליו. גם אמא שלי, בשיחה השבועית על "כוכב", חשה צורך לציין ש"הוא ילד יפה". אמרתי מההתחלה ואני אומרת שוב – מירילא אולי ילד יפה, אבל הכל יחסית לגרוזינים, וגם זה לא ממש מאז שאין לו את עידן שמי לעמוד לידו.

מירילא בחר הפעם איזה דרעק של אייל גולן ובכך חשף לטעמי את פרצופו האמיתי – סתם צ'חצ'חון, אבל עדין. השופטים נעו בין התלהבות מאופקת לקטילה תוך כדי התנצלות, שזה ז'אנר ייחודי שמרגול המציאה, עד כמה שמרגול ואיפוק יכולים לשבת ביחד באותו משפט. השמועות מההפקה גורסות כי מירילא הוא בין המועמדים החזקים. זה לא מפתיע אותי, אני את האמון שלי במין האנושי איבדתי כבר מזמן.

מאור פיניה, "בוכה בלילות" (יוסי אזולאי)

ש. כהן: מאור בחר עוד פיסה ממשנתו של הזמר הים תיכוני המתקרא יוסי אזולאי. תירו בי, אבל עד מאור פיניה בחיים לא שמעתי על יוסי אזולאי, והייתי יכולה להמשיך לחיות ללא ההיכרות הכפויה בינינו.

מאור ממשיך להוכיח שעולמו התרבותי עשיר כשל שכפכף. אנו ממשיכים לבלוע ולהעביר אותו הלאה, מניחים לו לצבור מעריצים ערסים ומעריצות פריחות שקלאסיקה עבורם זה גבסו. אנחנו יוצרים מפלצת ואפילו לא מודעים לזה. היינו צריכים להיפטר ממנו כשהוא רק התחיל להתפשט (תרתי משמע), או לא לקבל אותו לתוכנית בכלל. עכשיו עלול להיות מאוחר מדי.

תום: בניגוד לכהן, צביקה פיק מכיר מצוין את יוסי אזולאי. בפרק הקדם אירוויזיון המיתולוגי של "המאסטרו", השפלתו של צביקה קיבלה גושפנקה רשמית כשהוא נוכח לדעת ש"אפילו יוסי אזולאי עבר אותנו", כדבריו. לשיר יוסי אזולאי מול צביקה פיק זה כמו לנופף בסדין עם תמונה של הדר עוזרי מול ריקי גל, או להפך, וכשזה קרה היה ברור שמאור לא ייצא מזה בשלום.

פיניה הודיע שזה שיר שהוא שר בטקס יום הזיכרון בבית ספר וחשב שהוא צריך לשיר אותו גם בתוכנית. תחשוב שוב. הביצוע היה כל כך קטטוני ומרדים שהוא עשוי היה לרמז על מצב של מוות מוחי אילו – טוב, אתם יכולים להשלים לבד את המשפט. חוץ מאוחובסקי שלא נחשב, כל השופטים השתעממו כמצופה. הלאה.

מורן אהרוני, "אהוב יקר" (רונית שחר)

ש. כהן: דווקא כשאני ומורן מתחילות להסתדר היא עפה. הביצוע היפה ביותר שלה כל העונה היה האחרון. זה נקרא לפרוש בשיא, אני מניחה. היא הייתה עדינה יחסית, ולמרות שבחרה שיר שהיה לה כל הפוטנציאל לצרוח אותו, היא התאפקה. זה יפה, דחיית סיפוקים. היה ברור שימיה של מורן ספורים, היא לא סטאר מטיריאל ואין לה את הכריזמה של ג'קו או הכישרון של מאיה, אבל איפשהו היא כן התאמצה. בניגוד למאור, שעסוק רוב הזמן במחשוף שלו, היה נדמה לי שמורן, מעבר לצווחות, באמת רצתה רק לשיר. היא פשוט לא עשתה את זה מספיק טוב. אני שמחה שהיא עפה וקשה לי להאמין שאי פעם ייצא ממנה משהו משמעותי בתחום המוסיקה מעבר לקריינות פרסומות רדיו, אבל אני מקווה בשבילה שאולי כן.

תום: מורן המשיכה את מגמת השיפור עם ביצוע סביר לשיר הדי מאוס הזה. היא התבלבלה בגיטרה בפתיחה, וגם בהמשך גלשה יותר מדי פעמים לפלוקטואציות הקוליות המעצבנות בסגנון גוספל שהזכירו את כל מה שהיה רע במאיה ממן, אבל במורן בשבועיים האחרונים היה משהו מעורר אמפתיה. דווקא ההבנה שהיא עומדת לפני סיום דרכה בתוכנית חידדה אצלה את הצורך להותיר חותם אישי ולא סתם חקייני, וברגעים בודדים היא הצליחה אפילו לרגש ממש, במיוחד כשהיא שרה "זה הזמן ללכת" מתוך הבנה נוגעת ללב שהפעם זה נכון בעיקר לגביה.

מאיה רוטמן, "עד הקצה" (דנה ברגר)

ש. כהן: אני שונאת את דנה ברגר. היא מעצבנת ומתלהבת מעצמה ויש לה דיקציה נוראית. עוד טיפה פוזה והיא כבר אפרת גוש. מאיה, (כמעט) כמו כל דבר שהיא מבצעת, הצליחה לעשות את השיר יפה, למרות מגבלותיו ההתחלתיות (דנה ברגר).

 למרות התנגדותה לקונספט הכוכב הנולד והתבטאויותיה המתנשאות בעיתונות, מאיה היא אחד המוצרים הבולטים ב"כוכב". ממושבניקית מתוקה אך מוזנחת עם עיניים עצומות בגודלן היא הופכת בהדרגה לסמל סקס עם הרבה מחשוף ואייליינר שמוכנה גם לשיר חיים משה. סך הכל מאיה לא באה מאפס, היא לא חומר גלם נינטי, ואני מקווה שהיא לא תאבד את הגרעין שעימו הגיעה בכניסתה לתעשיית הסלבז.

תום: מאיה המשיכה את המסע האנתרופולוגי שלה אל ארץ ישראל השנייה וחזרה עם רשמים לא מפתיעים: "בקניון נתניה, האנשים מטורפים שם", דיווחה מהשטח. עם "עד הקצה" היא הכריזה שהיא רוצה "לחזור למקורות הרוק אן רול", ולמרות שאלביס קצת התפלא לשמוע שמקורות הרוק אן רול זה דנה ברגר, בשיר עצמו מאיה חזרה לעצמה מביזיון הלילה הקודם עם בחירה אמיצה, מאוד לא קומוניקטיבית אך יפה להפליא, לפחות לפרקים. למרות האיפור המוגזם ותנועות בלתי פוסקות מצד לצד שהזכירו את צחי אירני ועשו מחלת ים (סיבה ותוצאה), מאיה ריגשה מאוד והייתה הזמרת הראשונה בתוכנית שנראתה כאילו היא באמת מבינה על מה היא שרה. יחסית לתנאי הפתיחה הקשים, הביצוע המרשים ביותר בערב הסולואים. 

מישל גוריאלשוילי, "טיפת מזל" (זהבה בן)

תום: גם מישל חזר לעצמו אחרי ערב רע מאוד. הוא היה אחד משני מתמודדים שהגיעו לערב הזה כשהם חושבים שהם הולכים לעוף, ובניגוד למורן – שהלחץ הביא אותה אל המקומות המופנמים ביותר בתוכה – אצל מישל הלחץ התפוצץ החוצה. (כן, גם מאור היה אמור להגיע לערב הזה כשהוא חושב שהוא הולך לעוף, אבל מאור אף פעם לא חושב על האפשרות הזאת, או חושב בכלל). זו הייתה טרגדיה אופראית ונואשת שבה מישל זעק לאלוהיו שייקח אותו לחצי הגמר ונענה. אפשר להתווכח על העדר הפרופורציות שלו – גם בשירה וגם בחשיבות שהוא מייחס לתוכנית – אבל לזכותו ייאמר שהוא אחד המועמדים הבודדים שנעדר כמעט לחלוטין פוזה ומגיע תמיד חשוף לחלוטין, בלי להתבייש או להתנהג כאילו התקדמות ב"כוכב נולד" איננה הדבר החשוב ביותר בחייו. בתוך הצביעות הכללית, יש דווקא בטירוף הזה משהו מרענן.

ש. כהן: מישל זה מכה. הוא נורא חמוד ויש לו מותק של חיוך, אבל הוא שורף לי נתיכים ללא הרף. אני יודעת שכולם מתים עליו, אבל אנחנו פשוט לא משדרים על אותו גל, אם להשתמש בביטוי משנות השבעים, העשור שבו נעצרה התפתחותו המנטלית של מישל. בהתחשב בעובדה שהוא עדיין לא היה בחיים, ניתן לומר כי מישל הוא האדם היחידי אי פעם שחזר בזמן.

מישל בחר לטנף את "טיפת מזל", שאני אוהבת בביצוע של זהבה בן וגם עם השיפור של כנסיית השכל. לטעמי הוא עשה את זה רע באופן מפואר וגרנדיוזי כמו שהוא רגיל, אבל אני לא אריב עם פוסי, היא איימה לשבת לי על האצבע של האס-אם-אס.

זהבית פסי, "תמיד כשאתה בא", אפרת גוש

תום: לפני הדואט האחרון החליטו לרחם סוף סוף על ג'קו וזהבית ולגלות להם שג'קו זכה בדו-קרב ביניהם ולכן פטור מהסולו לערב זה. מהביקור בקניון נתניה הוא לא קיבל פטור, אבל מהר מאוד התברר שזה המקום שבו הוא משחית את רוב זמנו בכל מקרה. לזהבית לעומתו היו בדיוק חמש שניות להתכונן לסולו שלה, וככה בדיוק הוא נשמע. זה היה כנראה הביצוע הכי חלש שלה כל העונה, ובזמן מאוד לא טוב. החצי הראשון היה שטוח ומלא זיופים וזהבית נראתה כאילו היא רוצה לקבור את עצמה איפשהו, רצוי רחוק מאנשים שמבינים במוסיקה. לחצי השני זהבית כבר הגיעה, ואז קיבלנו טעימה קטנה מאיך שזה היה נשמע אם היו נותנים לה צ'אנס הוגן. בפינת החדשות הטובות, לאט לאט הסטייליסטים לומדים להתאים את עצמם לזהבית, והפעם היא שבה למראה הנערי הקוּלי שמתאים לה מאוד (כאן אמורה הייתה לבוא תמונה 2; האינטרנט שבק חיים בדיוק ברגע הלא נכון, אז התמונה הזו תועלה רק בהמשך. אין למה לחכות ר' תמונה 2). בקצב הזה, עד לאודישנים של העונה הבאה יכול להיות שהיא כבר תיראה בסדר לגמרי.

תמונה 2: זהבית הנערית. קוּל

ש. כהן: בניגוד לתום, חשוב לי לציין שעדיף שיסגרו על מראה נורמלי לשיער של זהבית לפני הגמר, שלא יביאו לנו אותה בהפתעות כמו הסלסול התמוה שיצר את הרושם של כבשה עם דגמ"ח.

אני לא משתגעת על אפרת גוש. יש לה כמה שירים מצוינים שהולכים לאיבוד בתוך הפרסונה הציבורית הכה מתלהבת שעסוקה בשיער יותר מאשר בשירים. זהבית הפשוטה, הכובשת והמרגשת עשתה את השיר בלי המניירות הפוזאיסטיות הרגילות של גוש, ובכך חשפה עד כמה השיר הזה יותר מקסים ממה שחשבתי. לדעתי זה היה ביצוע נפלא, והקטילה של שופטים לא הפתיעה, רק הוכיחה שוב כמה הם לא מבינים כלום. בדיוק כמו תום.

***

צביקה הדר ניצל את השלב שבו הראו את תקצירי השירים כדי לבלבל קצת את הצופים ולתת להם את המספרים הלא נכונים לכמה מהמתמודדים, כך שעד סוף כל הדורות לא נדע אם בעצם מורן או מאור היו אמורים לעוף – עבור שניהם צביקה טען בשלב מסוים שצריך לשלוח 3 או 4, וכשהוא ניסה לתקן את עצמו גם מירילא (שהיה בכלל 5) הפך פתאום ל-3. אבל הבלבול הזה נשכח מיד מלב כשהתגלה שהחלק השני של התוכנית הפך מתוכנית תוצאות שגרתית למופע סגידה לישראלה אסגו. כבר בשבוע שעבר הזהרנו שמרגול לא תיתן לישראלה ללכת כל כך מהר, והפעם קיבלנו את עונשנו על כך שהדחנו אותה בריבית דריבית. מסכנים שאר המועמדים, שבמקום לקבל את 15 דקות התהילה שלהם נאלצו לצפות בהן נחמסות על ידי ישראלה. זה הזכיר יותר מכל את מופע ההצדעה שעשו לרונה לי ב"נולד לרקוד" אחרי שהציבור הנאור העיף אותה לכל הרוחות, והעלה פעם נוספת את השאלה הנצחית, האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף?!

פולחן האישיות החל עם מימוש האיום של צביקה פיק לכתוב לישראלה שיר – יצירה דביקה בשם "הדמעות זולגות" שנכתבה (ובוצעה) מתוך שינה ונשמעה כמו שכפול של השיר הכושל שאיתו פיק הופיע בקדם אירוויזיון האחרון (וזה שלפניו, וזה שלפניו, וזה שלפניו). צביקה נתן כבוד וניגן על הפסנתר בעצמו, ופתאום האורגנית של מירילא לא נשמעה כמו רעיון כל כך רע. אחרי שעתיים וחצי של השיר המשמים הזה הבטנו בשעון ונדהמנו לגלות שעברו רק 20 שניות.

ישראלה הייתה אדישה לגמרי, ולא נראה שהחיים ללא "כוכב נולד" משפיעים עליה לרעה, אולי פשוט כי היא טרם הפנימה את ההדחה. זה שהעיפו אותה ובכל זאת ממשיכים לקרוא לה חזרה בטח לא עוזר (אומרים שהתניה עם חיזוקים לא קבועים הכי קשה להכחיד).

אחר כך החבר הערס של ישראלה בא להציע לה נישואין בשידור חי, מה שאולי היה מפתיע מישהו – כולל ישראלה – אם זה לא היה מתפרסם באינטרנט יום קודם. החבר לא הצליח לדבר והסתפק ברכינה סמלית (ר' תמונה 3), וישראלה בתגובה סיננה "כן" אדיש ואופייני. גם כשצביקה הדר שאל אותה אם היא מתרגשת היא השיבה בטון משועמם "כל הגוף שלי רועד" ומיד נרדמה על הבמה. ובדיוק ברגע שבו שאר המתמודדים באו לנסות להעיר אותה ואולי להחיות את כל האירוע המתיש הזה, צביקה פיק החליט שהזרקורים כבר לא עליו יותר מ-15 שניות והתחיל פתאום לנגן בפסנתר ולשיר את השיר של ישראלה בעצמו. בעונה שהיו בה הרבה רגעים ביזאריים, זה היה ללא ספק אחד המשונים ביותר, ויש לנו הרגשה שישראלה – כמו רוברט דה נירו ב"פסגת הפחד" – עוד תשוב.

תמונה 3: שמש העמים ישראלה. מזל טוב

***

אחרי זה הקרינו את הקליפ לשיר "אין מצב לאלימות" שמבטיחים כבר כמה שבועות ושחלקים ממנו שודרו כבר ערב קודם. צביקה הדר הסביר שהם פשוט חיכו שהאירועים מסביב יירגעו והתזמון יתאים, או במילים אחרות, חיכו שהמדינה תפסיק להפעיל אלימות מאורגנת וקטלנית במיוחד כדי שיוכלו להפיץ שיר צבוע שמתנגד לאלימות במועדונים כאילו זו מנותקת מהמציאות האלימה שבה אנחנו חיים ושאותה אנחנו מעודדים בנסיבות אחרות. מאיה הבריקה כשהסבירה למה הצעירים יפסיקו לדקור זה את זה בעקבות השיר ("אנחנו צעירים שמדברים ללב של צעירים"), ואילו ג'קו סיפק עוד הצצה מביכה בכנותה אל חייו הקשים מנשוא של הילד שכולם מרביצים לו: "מספיק שאתה עם שיער ארוך, עם ג'ינסים קרועים, והולך בעיר אחרי 12:00 בלילה, מחפשים אותך". אולי בנתניה, ג'קו, כדאי לך לשקול טרנספר מרצון.

השיר היה פשטני וקלישאתי כצפוי, כולל הבנה עמוקה של התהליכים המורכבים ההופכים אנשים לאלימים ("למי אכפת שפסיכולוגים קוראים לך קורבן") וקליפ מוזר שהיה בעצמו רווי סצינות אלימות ברוטליות ואסתטיות מאוד (ר' תמונה 4) – ללא ספק הדרך הטובה ביותר לשכנע שאלימות היא דבר פסול ומכוער. יש להודות שזה היה שווה את זה רק בשביל לשמוע את זהבית שרה ראפ.

תמונה 4: היסטוריה של אלימות. מגעיל, נכון?

לשם שינוי מרגול לא הצליחה להכניע את שאר השופטים בשלב החסינויות, והניסיון שלה לחסן את מירילא (שאפילו היא הודתה שהוא שר גרוע) היה כל כך פתטי שכולם פשוט התעלמו בנימוס. מרגול עדיין מחפשת את עצמה אחרי שאהובתה ישראלה הועזבה, אבל סימני ההתאוששות ניכרים בכך שהיא מיד התלבשה שוב על המועמד הגרוע ביותר שעדיין נשאר בתחרות.

בסוף מורן הלכה הביתה ושחררה חיוך גדול של הקלה וכמה מילות ביקורת מרומזות ("אני ממשיכה בדרך שלי, וזה גם כיף עכשיו שאני יכולה סוף כל סוף לעשות את מה שאני רוצה"). מן הסתם נשמע פירוט נרחב יותר של הטענות האלה בעתיד. מרגול לקחה את ההדחה הזאת קשה כמעט כמו את זו של ישראלה (ר' תמונה 5), כנראה כי מדובר בשכנה שהיא הביאה לתוכנית בעצמה.

תמונה 5: מרגול מזועזעת. וזו אפילו לא ישראלה

חלוקת חצאי הגמר (רפאל, מישל ומאיה בראשון, ג'קו, זהבית ומאור בשני) מותירה את כל האופציות לגמר פתוחות, מהמזעזע ועד לנסבל ביותר. ואגב, זו שנה שנייה ברציפות שבה החלוקה לחצאי הגמר נעשית באופן מטופש להפליא: בחצי גמר אחד (לא ידוע איזה מבין השניים) מתמודדים אלה שדורגו בשבועות האחרונים במקומות 1, 3
ו-5, ובשני מתמודדים אלה שדורגו במקומות 2, 4 ו-6. במילים אחרות, המועמדים המדורגים גבוה יותר בעצם נענשים על דירוגם הגבוה כשהם נאלצים להתמודד מול מתמודדים בכירים יותר. חלוקה מאוזנת והוגנת הייתה מצוותת את המדורגים 1, 4 ו-5 (או 1, 4 ו-6) עם המדורגים 2, 3 ו-6 (או 2, 3 ו-5), אבל זו כבר מתמטיקה מורכבת הרבה יותר מדי בשביל טמירה ירדני, יואב צפיר ושות'. לא נורא, בבניין ציון ננוחם, והפרחים לצה"ל. שבוע טוב.