שעת הש.

אני חולה (חולה זו מילה חזקה, אבל יש לה יותר אפקט מ"יש לי קול חמוד כרגע").

 אני נורא בכיינית כשאני חולה. בדרך כלל אני נשענת חלושות על הקיר ואומרת "לא לא, אני בסדר" ומיד פורצת בסדרת שיעולים מקפיצי ריאות. אחרי זה אני יוצאת למרפסת ומשתעלת עוד קצת, רק למקרה שמישהו בארץ עדיין לא מרחם עליי.

מיותר לציין שהמחלה לא פגעה לי בתיאבון, זו לא חכמה, גם אם יהיה לי סרטן הפה אני עדיין אבקש שידחפו לי איזה רול דרך החור בצוואר. כל הצום אני ואמא נשנשנו ללא הרף, מידי פעם מפטירות "רק עוד שעה, עוד שעה ונוכל להפסיק", אבא שלי עדיין בדיאטה אז גם הוא נשנש בלי הרף, אבל בסתר (בדיוק כשחשבתי שבכל תקופת ההתבגרות שלי לא לימדתי אותו כלום). חוץ מזה צפינו בהנאה גדולה בשמונה סרטים גרועים (תמיד אנחנו האחרונים בבלוקבאסטר), במהלכם לא זזתי אפילו לרגע מהספה עליה שכבתי עם עיניים נוצצות מחום, לחיים אדומות ופרצוף מסכן והייתי כולי ממי* אפילו אבא שלי לא יכל להביט בי בלי להציע לי תה ("אני לא יכולה לבלוע כלום" לחשתי בהתפנקות "אולי קצת קוסקוס")

כשנגמרו הסרטים אחי עשה את הטעות של לפתח איתי שיחה, ממנה הוא פרש לאחר עשר דקות כשהתחלנו לריב והוא אמר לי שאני בחורה משעממת ומעצבנת. הופתעתי שלקח לו עשרים ואחד שנה להבין מה שאחרים מגלים אחרי גג שני ביקורים בבלוג שלי.

היום כבר נמאס לנו אחד מהשני לחלוטין,  בצאת הצום אבא כבר חיכה לי עם מנוע פועל והסיע אותי לעוד לילה מופלא של עבודה.

בכלל לישון אצל ההורים אחרי שכבר שבע שנים לא גרים איתם זה די מוזר. מיטה אחרת (באמצע של מה שפעם היה החדר שלי והיום הוא "הסטודיו" של אחי), ריבים  על המקלחת ורעש, כמה רעש. אריסטוקרטים אף פעם לא היינו, אבל גם לא זכרתי אותנו כזבל קראוונים צווחני.

 את יתר החגים ההורים שלי יעבירו בטיול מאורגן בנפאל לכבוד יומולדתה של אמא (שחל יחד איתה ואיתה, ואיתו גם) ככה שמצאתי אותה עמוסת רגשות אשם מרוקאיים מטגנת שניצלים לאחי בחמש בבוקר (שישארו להעלות חזזיות במקרר בזמן שהוא יבלוס שווארמה כל יום וסביח לקינוח).

עכשיו אני אהיה נטולת הורים לכמה שבועות וגם הצ'יף בחו"ל, אז אני מצפה להזמנות לארוחות שישי. 

*במהלך הצום הספקתי לקרוא גם את הגיליון האחרון של "עלמה" שמכרו לי ב12 שקלים והייתה בו כתבה על תולדות הממי, כל הדברים שאנחנו חושבים שהם חמודים, ממתי ולמה. הכתבה הייתה מאוד ממי בעצמה עם מלא תמונות של דברים חמודים ושעירים (הלו קיטי ורנה זלווגר). המסקנה הסופית היא שמי שרוצה להיות ממי צריכה להיות קטנטנה וורודה עם עיניים גדולות וילדותיות והבעת פליאה תמידית, מה שהופך אותי, החל מגיל ארבע בערך, לבדיוק ההיפך.

אני מוחה כמובן. אני הכתרתי עצמי כממי עוד כשלפרבי קראו גיזמו, אני הייתי ממי עוד כשנינט ספרה קלוריות בתיכון מקיף קריית גת וכשגורי חתולים היו משהו לצפות איתו את הדשבורד. אני מכריזה שמהיום בחורות גבוהות ומגושמות עם חרכי הצצה שטניים במקום עיניים והבעת סבל נצחית הן הממי החדש. אני ממי גם אם אאלץ להרגיל את כולם לזה על ידי שימוש במכות חשמל.

זהו להיום, אוקטובר דל שומן לכולנו,

שלכם,

בנשיקות עם רוק

ש.

ממי: