שעת הש.

איף, הזנחתי את הבלוג איזה שבוע, אני מקווה שלא יגרשו אותי מהטבלה. אבל הנה אני פה, והיום נשוחח על נושא רגיש, שהועלה לאחרונה אצל יולי,

דודה  וקוקסטא.

כידוע, הדברים שמעסיקים אותי רוב הזמן הם התנודות במשקלי. יש אנשים שיחשבו שזה מטופש, אך כמו שהתלוצץ איתי מוכר פרחים חתיך – "זר לא יבין זאת".

שורשיו של הרומן שלי עם המשקל מתחיל אי שם בעידן הברונזה, עם הוריי השדופים. "כן כן", תאמרו לי בבוז, "תאשימי את אמא! חכמה גדולה!". מה לעשות, גנים שמנים ואמא רזה זה שילוב שעדיף להמנע ממנו אפילו יותר מרונה לי ושורות טקסט (או צפון קוריאה ויכולות גרעין, לאקטואלים שבינינו).

עד גיל שלושערה המשברי הייתי ילדה רזה, חברותית ומלאת שמחת חיים (טוב נו, רזה), המהפך הגיע כשקיבלתי מחזור -  התחלתי לאכול ללא הכרה וללא שליטה, תפחתי בהתאם. הוריי, שכמובן לא ידעו איך להתמודד עם התפלץ הרגזני והרעבתן תמידית שצמח בבית, ניסו בדרכם העילגת לעזור. כידוע – כוונות טובות מרצפות את הדרך לגיהנום, והעברת ביקורת בונה וידידותית על שומנים היא בדיוק הדרך לגרום לי לברוח לחדר עם במבה גדולה. לאחר שניצחתי את הוריי בפאסיב אגרסיב, הם עברו ללוחמה שקטה. אם ש. צריכה דיאטה, כל המשפחה תהיה בדיאטה – אמא אידתה כל מה שאיתרע מזלו להקלע לדרכה – מירקות ועד חיות מחמד, אבא הוציא אותי לסיבובי בוקר נמרצים והשכנים התקשרו ליצחק קדמן לדווח על הרעבת אחי הקטן שהפך אט אט למוזלמן.  כל המשפחה רזתה חוץ ממני, וזה גרם להם להתייאש ממני סופית. הוריי תמיד היו מקסימים אליי, לא משנה מתי, אבל העובדה שלא רזיתי למרות שהם כל כך התאמצו העליבה אותם עד אין קץ, ובדיחות סרקסטיות החלו עפות בסלון כחיצי תרעלה.

תגובתי למצב הייתה כשל כל נערה נורמלית – הרעבה עצמית, בולמוסי אכילה נסתרים, חומרים משלשלים, כדורי דיאטה למיניהם וכמה נסיונות הקאה כושלים.

כל דיאטה שלא תעלו על דעתכם – הייתי שם, עשיתי אותה, קניתי את הטי שירט אקסטרא לארג'. הייתי מה שנקרא בעגת שומרי המשקל -  אקורדיון. מתחילה דיאטה, מורידה יפה במשקל, מעלה חזרה. לא פסחתי על אף קלישאה בדרך.

והייתי כל כך רגישה – כל מילה, כל הערה, כולם חרותים עמוק בצלוליטיס.

רוני סומק כתב על "נקמת הילד המגמגם" -  "היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי בפה". ואני אוסיף את נקמת הילד השמן – היום אני אוכל לזכר המילים שפעם נתקעו לי בלב.

 את כל מה שקיבלתי מהוריי בבית, חבריי לכיתה הכפילו פי כמה וכמה. הפתגם על ילדים ואכזריות זה אנדרסטייטמנט. הייתי מכה את כולם למוות בעזרת מעדר.

איך רזיתי? כמו אצל היוונים, דאוס אקס מכינה. או במילים אחרות -  תהרגו אותי, אין לי מושג. בגיל שבע עשרה וחצי כולם כבר היו מיואשים ממני, כולל אני. עם עשרים קילו עודף, ביטחון עצמי של שטיחון אמבטיה וחמישה ספרים לשבוע במקום חיי חברה, נראיתי כמו סתם עוד נערה לוזרית שאכלה נערה אחרת.

הרופאים אצלם ביקרתי טענו שזה עניין של הורמונים, שזה לקח זמן, אבל משהו פשוט הסתדר אצלי בגוף -  רזיתי. הקילוגרמים ירדו לאט ובהיסוס, אבל שנה לאחר מכן כשהתגייסתי, הייתי סתם נערה מלאה שלא ידעה מה לעשות עם עצמה מרוב אושר.

הרגל כמובן לא שוברים בקלות ומי אני שאוותר על אובססיה לא בריאה - אחרי השחרור המשכתי במסורת הדיאטות, רזיתי, עליתי, תמיד חמש קילו פלוס או מינוס, אבל אף פעם לא ממש השמנתי, לא כמו פעם. לפני שנה ומשו הצטרפתי לשומרי משקל והורדתי שישה קילו, הגעתי להיות שמונה קילו מתחת לגובה שלי, אבל מאז עליתי שניים שלושה קילו. אני עושה פעילות גופנית באופן קבוע, וחיה פחות או יותר מאוזן.

בהזדמנות אני אכתוב עוד על הנושא, אבל בינתיים אסתפק בזה, תוך ידיעה שחלק מהאנשים יקראו ולא יבינו על מה אני מדברת, וחלק יזדהו עם כל מילה.