שעת הש.

השבוע שצפוי לי הולך להיות סיוטי למדי, גם כי זה השבוע האחרון של החופש, וגם כי אני עובדת כל יום ועוד בבקרים שזו בכלל סיבה לארוז את מיטלטליי ולהצטרף לחבורת למינגים.

ללכת כל יום לעבודה! אני לא מבינה איך אנחנו עושים את זה לעצמנו.

כל בוקר לקום מחדש לעוד יום שיותר משהוא יום עבודה, הוא יום שמעמיד במבחן את החמלה, הסובלנות, האנושיות. מעורר את הצדדים האפלים והנידחים של הנפש, יצרים קמאים הקמים לתחייה ומערפלים עשרות שנים של אבולוציות שירות חייכניות מזוייפות.

אנקדוטת טריווייה מעניינת – המשותף לרוצחים סדרתיים, מלבד העובדה שהם גברים לבנים בשנות השלושים לחייהם – כולם עבדו תקופה ארוכה במוקדי שירות. אל דאגה, אני לא אגיע למצב כזה. אני רק מתאפקת בשקט ומידי פעם עובדת עם הביולוגית על תורת גזע קטנה משלנו. יש לנו תכנית.

~צלמית רצה במסדרון עם תלוש משכורת בחזייה ומבט מטורף בעיניים~.

בעעע, אני צופה שהחזרה ללימודים תהיה מבאסת במיוחד למרות שמערכת השעות שלי נוחה עד לא קיימת. אפרופו אוניברסיטה, מישהו יודע איפה זה בניין ווב? אני מכירה מקסיקו, נפתלי וגילמן ופתאום תקעו לי שיעור בווב. עם המזל שלי זה איפשהו ליד בית התפוצות. לכבוד הלימודים קניתי מחברת ספירלה.

המפף. כמו שהבטחתי - שבוע שעבר הייתי בארוחת שישי אצל הוריי הבחור. בהתחלה מאוד שמחתי על ההזמנה,  אבל כשהתברר לי שיש פירות ים כבר ממש התרגשתי. היה טעים והם היו מאוד נחמדים אליי, אפילו שאני לא טובה בלתקשר עם הורים (או בכלל). גם אני לא עשיתי יותר מידי פדיחות אפילו ששתיתי יותר אלכוהול מהקיבולת הממוצעת שלי (אני בטוחה שהם חשבו שהריקוד שלי על שולחן הסלון היה חינני).

זהו, אני הולכת להתקלח, אם תקראו את האות הראשונה בכל פסקה תגלו עם איזה מוצרים. אני חושבת שקוראים לזה אקרוסטיכון אבל מה אני מבינה, אפילו אתיקה אין לי.

כרגיל אני ממליצה על הפוסט של תום בנושא, מעניין ומאיר עיניים.  

שלכם,

ממוסחרת ומקוררת

ש.