שעת הש.

גמני משתתפת בפרוייקט מה היה קורה אם של דודה! מה היה קורה אם לא הייתי נוטשת את התואר?

אז לא עזבתי את התואר אחרי שנה. דווקא רציתי כי היה משעמם אבל כולם לחצו אז המשכתי. כשסיימתי המשפחה הייתה גאה, אבא ואמא עשו לכבודי מסיבה לסיום תואר יחד עם יומולדת עשרים ושלוש. אחרי זה התחלתי עוד אחד והיה בסדר, שנאתי את זה אבל יכול להיות יותר גרוע. כשהייתי בתחילת הסטאז' אבא התחיל לחפש מקומות יפים בשביל הקליניקה שלי (הכל עליו כמובן כי לי הייתה משכנתא) ולהוציא לי כרטיסי ביקור "ש. כהן, פסיכולוגית", חמודים כאלה, עם קצת כהה מסביב.

כשכולם היו באמצע של השוויץ עליי התחילו הבעיות. פתאום התברר לי שאני, איך להגיד את זה, לא ממש פיפל פרסון, במיוחד כשהם מדברים. וזה בעיה כן? אם הייתי לומדת רפואה הייתי יכולה ללכת למכון הפתולוגי, אומרים ששמה רובם בשקט, אבל פסיכולוגיה, איפה. לא סותמים לשנייה, ורק על עצמם לדבר ידעו, צר עולמם.

ואז היה הסיבוך הגדול ההוא עם הבחור שהתאבד, האשימו אותי כמובן. לא אמרתי לו "תתאבד", בחיים לא הייתי אומרת למישהו דבר כזה, אבל הסכמתי איתו שהמצב די קקי ואני לא רואה דרך לצאת מזה. כשהוא אמר "אני רוצה למות" לא חשבתי שזה רציני, אני אומרת את זה כל יום. בחייאת רבאק, זה ביטוי.

ומה עשו לי! חקירות, עניינים, ידעתי שיהיה רעש, אבל אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית. בסוף לא הסמיכו אותי. האמת הסכמתי איתם, יש אנשים שפשוט לא מתאימים למקצוע. היה די פדיחות וההורים שלי היו מאוד מאוכזבים, הם לא אמרו כלום אבל ראיתי שאבא שמר כרטיס ביקור אחד, כל פעם שהוא פתח את הארנק (והוא פתח אותו הרבה עם כל ההסתבכויות של המשכנתא ועד שמכרנו את הדירה) הוא הביט בכרטיס כמה שניות ואני רציתי למות. לא מילולית כן? ביטוי.

מאז בסדר, אני גרה בשכירות, השיגו לי עבודה במזגנים, פקידה, משכורת סבבה. גם פתחתי בלוג ואני לומדת באוניברסיטה. אין לי מושג מה היה קורה אם הייתי עוזבת את התואר אחרי שנה כמו שרציתי, אבל בטח הייתי במקום אחר לגמרי.

עגמומיות אין קץ

ביום הראשון ללימודים איבדתי את משקפי השמש שלי. נו, מה שבא בירושלים הולך בקלות.

אחד ממנהגי המגונים הוא לסמן טריטוריאלית כל מקום אליו אני מגיעה על ידי פיזור כל אקססוריי מסביב, זה עוזר לי להרגיש בבית (זה והדום קטן לרגליים). כשאני עוזבת אפשר ללקט אחרי שלל תכשיטי פלסטיק זולים מדיווה, ליפגלוסים תועים, ארנקים מיותמים ועכשיו גם משקפי שמש חדשים במאה וחמישים שקלונים מאירוקה.

בשיעורים עצמם שמחתי לגלות שלא איבדתי את הכישרון לבלות חצי שעה אחרונה של כל הרצאה בשינה עמוקה במקרה הטוב או בניקורים תזזיתיים אם איתרע מזלי להתיישב ליד טיפוסי A מלחיצים. כשסוף סוף התנדבתי לשטוח את משנתי בפני מרצה מעייפת, זכיתי לתגובה הפלורליסטית והמעודדת "כל צורת החשיבה שלך לא נכונה". עיני הנץ שלי איתרו את בעלי הלפטופים וחייכו אליהם בחנפנות שזה כבר סביר, אבל עדיין כל האווירה האקדמית משרה עליי עצבותיות קלה.

אפילו למופעי פתיחת שנה לא הלכתי. האמת זה לא נורא כי אני לא סובלת את אהוד בנאי (זה כבר בסדר לא לאהוב את אהוד בנאי או שעדיין צריך להעמיד פנים?).

את מרירותי פרקתי על מיכאל, נהג מונית רוסי אדיב שדווקא חשב שצורת החשיבה שלי בסדר גמור, הוא גם הפליא במשפט "לא מבין אנשים, יורקים לצלחת שהם שותים ממנה" ולאחר מכן פצח בסיפור מייגע שלא טרחתי להקשיב לו, אבל בסופו הוא הגיע לתובנה - "אל תדרוש במופלא, מיכה".

השבוע גם בישלתי מרק עגבניות, או אם להיות מדויקים – ביצעתי עוד המתת חסד קולינרית. שפני הנסיונות דווקא אמרו שבסדר, אבל אחרי זה קלטתי אותם מקיאים בעציץ. המרק יצא מריר וחמוץ כמעט כמוני, אבל החריפות הבלתי נסבלת הקהתה את הטעם הנוראי.

ליבי הוצהל מעט ביום חמישי בעזרתם האדיבה של בלוגריי הצמרת חבציש, פוסיקאט, דויד (אוהד מירילא ועוכר ישראל), דודה וצ'יף שהלעיטוני בסושי (ועוגיות נסיכותיות מפוסיקאט) אוהבת עד זוב דם!

זהו ליום, אפטלגין נוזלי לכולנו

שלכם,

מתאוששת ונופשת

ש.