שעת הש.

לא התכוונתי לכתוב על זה כרגע, אבל יצא שכולם ראו, אז וואט דה הק -

אני והבחור כבר לא. לא באשמת מישהו או משהו (שנינו כידוע חמודים לחלוטין) לפעמים פשוט רוצים דברים אחרים.

ואני חשה בטוב, תודה כפרות.

קצת התבשלנו במיצ של עצמנו, קצת ניסינו לתקן אבל לא יותר מידי. לא נלחמנו על הקשר הזה, אני מודה. נתנו לו לדעוך, זה פחות לא נעים, אבל מצד שני לא הסתרנו שכבר לא כזה כיף לנו. בסוף ישבנו על המיטה, אמרנו נפרדים, ואז הכרחתי אותו לעשות לי אווירון.

למרות שאני בחורה מאוד רציונלית ויודעת בדיוק תמיד מה לא טוב (באחרים, כן?) , לפעמים אני חושבת שגם אני קצת בני סלע. אני נוטה באופן סדרתי להיתקל באותן בעיות עם בני זוג שונים*. אין לי מושג אם מראש אני בוחרת בני זוג עם תכונות אופי מסוימות, או שמראש אני, בגלל תכונות אופי מסוימות שלי, נתקלת בבעיות האלה. אולי בכלל אני מצפה ליותר מידי**

כמו כל פרידה, השלב הראשון הוא הקלה, בלילה ישנתי טוב, אני בטוחה שגם הוא.

השלב השני יהיה לנוח קצת, ואז לחפש אהבה חדשה, לנסות לשבור את התבנית ולא לחזור על טעויות. אין לי מושג אם זה יצליח, אבל כמו שאומרים – כל פעם לומדים משהו. זה פשוט שבגיל 27 מינוס שבוע, באמת שכבר בא לי לתמיד.

ובינתיים, עם זוג מלקחיים וטכניקות עצירת נשימה, אני הולכת להידחס לג'ינס החדש שלי, ולבלות כל הלילה עם כמה חברים שאם הם לא היו הומואים או בחורות או נשואים הם כבר מזמן היו מתחתנים איתי ועושים לי גור תאום.

שלכם,

____  ו - _____

ש.

(אין לי זמן, תחשבו על משהו שמתחרז עם "רעבה")

*וגם תמיד להפרד לפני היומולדת שלי כמו איזה פוסטמה, תוך התעלמות מהתרשים שהביולגית ציירה לי אינספור פעמים ושמור בארנקי הקט:

יומולדת->מתנה->פרידה

**על כל הדברים האלו חשבתי עוד לפני שנפרדנו, זה היה בתא ההלבשה בפול אנד בר, ומשהו קטע את רצף ההגיגים המדכדך הזה, משהו מאוד מיוחד:

(תופים)

בניגוד לכל כוחות הדחיסה המוכרים לאנושות וללא עזרת ציוד כבד ו\או סיוע מנוף, נכנסתי לג'ינס מידה שלושים ושש. ואז, כדי להעצים את האפקט הדרמטי, הוא גם נסגר.

ואז! כדי לגמרי להתגרות בגורל, קניתי אותו.

(לא סקיני, אגב. לא יפה עליי. מצד שני – אפילו לא יפה על הדוגמנית של קסטרו אז לא נורא).