הייתי בטוחה שבשבוע היומולדת שלי, בו יצאתי יחד עם יתר ילדי ישראל לחופשה, יהיה לי קצת משעמם. אחרי הכל אני רגילה לשלב לימודים, בילויים ופול טיים ג'וב ועדיין לנום כגריזלי. בטח אני אראה מלא טלוויזיה, אמרתי לעצמי. איפה, צרבת!
מאז יום שישי המטורף ומבול הטלפונים אני לא נחה. בוקר, לאנץ' וערב אני נפגשת עם חברים, מבזבזת טונות של כסף ומקבלת מתנות ללא הפסקה*. לא שאני מתלוננת או משהו, אחרי הכל מדובר בבילויים לא בעששת, אני פשוט מרגישה את הזמן נוזל לי בין האצבעות, הולך ומתקרב לו יום ראשון בו אחזור לאורח חיים רגיל ועמלני שאני מחכה לו כמו לכריתת שד.
גם חשבתי שאפבלש יותר, אך התברר לי שכשאיני עובדת ולא נכפה עליי להיות מול מחשב שמונה שעות ביום, הוא קוסם לי כמו פריצת דיסק (אבל אם אני כבר כאן).
במהלך השבוע החגיגי הזה יצא לי גם ללכת ל"חיים בזרם", סרט פיל גוד לחלוטין שיוצאים ממנו בחיוך ובזיוף חינני. מעבר למלא צחוקים, שיגועים, הרגשה נהדרת ואנימציה מקסימה, יש בסרט את הדבר הכי חשוב שצריך להיות בכל יצירה קולנועית – להקת חשופיות ששרה טום ג'ונס.
היום אני הולכת ל"תזיזו ת'רגליים" שאמור להיות מקסים גם, אפילו שהוא על פינגווינים.
אז יש בילויים בלי הפסקה, מבול של טלפונים, שופינג וסרטים, מה עם אהבה? וול, יש לי שלוש הצעות לשידוכים (לפעמים אני מרגישה כאילו אני גרה בבני ברק, ואז אני נזכרת שאני באמת!), אבל בגלל שבא לי להתחיל עם פגישות עוורות פחות ממה שבא לי לנקב לעצמי את קנה הנשימה בעזרת עט, החלטתי לדחות את תחילת עונת הדייטים לשבוע הבא, בו גם ככה יתחשק לי לכרסם את כף רגלי השמאלית מרוב עבודה, לימודים וייאוש כללי.
ובנימה אופטימית זו, אני הולכת להתעמל ולקניון.
שלכם,
חוגגת ומתמוגגת
ש.
*מתנות ללא הפסקה – חולצה, ארנק, ביצת דינוזאור (בקעה, יצא חמוד, אני אמא), משקפיים עם מלא מים כחולים להקלת כאבי ראש, קרמבואים, גביע עם הקדשה, שמלה, מכנסיים, שני סריגים, שלושה ספרים, קוסמטיקאית, מסאז', תכשיטים מדיווה, נעליים מכאיבות (מעצמי), וזה עוד לא נגמר. הו לא.
אף אחד לא ייקח לי את הבלון האדום מהצד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
