אפשר אולי חבר בלי הקטע של הדייטים? כי
(יום אחד אני עוד אספר את הסיפור המשעשע על אותו אחד טבעוני וחתיך שלקח אותי למאורת נבטים לשתות משקה אורגאני, אך גילה לחלחלתו שאני נעולה בנעלי עור ומתלהבת ממינק כביתה האובדת של קרואלה דה ויל. באותו רגע התבשרתי בנבזות שמקומי אינו בין שותי העשבים, ומכאן כינויו - נבז חיטה).
אני עייפה מזה עוד לפני שהתחלתי.
ביוטכנולוגיה
הפכתי את כל התיקיות, את כל הספריות הנסתרות. כלום. נמחקה לי היסטוריית הודעות המסנג'ר, עוד מהימים שהייתי חיה רעה ומצ'וטטת.
זו לא טרגדיה, אני יודעת. זה לא שהיה לי שם חומר מרשיע או עדויות שגביתי בסתר. אבל היו לי שם פרידות, ואהבות, שנאות ובדיחות וסודות, חיים שלמים שתועדו בבטחה בינארית ועכשיו קיימים רק כשברירים מסולפים במוחי הסקלרוטי. אולי לא הייתי צריכה להתעלם מההודעה השגרתית על הדסקטופ שלמחשב אין מספיק זיכרונות, אבל מי חשב שהוא יגנוב דווקא את שלי.
זלעפות
דווקא בימים בהם אני לא יכולה להתבצר בפוך ויש לי אלף יעדי התרוצצויות, כל אחד אטרקטיבי פחות מהשני, ארובות השמיים נפתחות. כרגיל אני מוצאת עצמי מרוססת על ידי מגוון כלי תחבורה, עם נעליים הידרופיליות, שלוליות על כל צעד ושעל ומטריה שעם כל משב רוח מתהפכת יותר ממשה דץ בסאונה המקומית שנייה לאחר קבלת הגט. למרות שאני חורפילית מוצהרת גידפתי היום את הגשם וייחלתי לבואו של חמסין, על לחותו, גופיותיו ומסריחותו.
כל זה קרה כמובן לאחר שבבוקר עמלתי שעה ארוכה על ניקוי רצפת המטבח משאריות של קפה פלטיניום שניפצתי בהיסח דעת. מה לעשות, כשאלוהים חילק עדינות, חן, קלילות ונשיות, אני כנראה עמדתי בצד ובעטתי ברוסים. אין לי הסבר אחר לזה שכל דבר שאתרע מזלו להיקלע אל שדה הראייה שלי נידון לכלייה.
סרט
אני והביולוגית ראינו שבוע שעבר את happy feet, או בתרגום "תזיזו תרגליים". לטעמי, מלבד מספר קטעים עוצרי נשימה האנימציה שם פחות טובה מבסרטים אחרים, אבל את מה שאין לו בטכניקה הוא מביא בסיפור, במסר אחר, בכמה סצינות מטרידות מעט, ובקצב.
זה ללא ספק סרט האנימציה היחיד שלא הייתי בטוחה שהוא ייגמר טוב.
יש שם גם את רובין וויליאמס (שהוא ושערות החזה שלו הם מושא תשוקתי מימים ימימה) בשלושה תפקידים שונים, ואת יו ג'קמן, שהוא וולברין ובצרוף מקרים מוזר מדבב גם את הדמות הראשית ב"חיים בזרם".
לילה טוב
שלכם,
מגושמת ומפוטמת
ש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
