כשהייתי בת שש או שבע בנו אצלנו שכונה חדשה של בניינים גבוהים, שלדברי ראש העיר יבואו לגור בה "אנשים כמונו". לא ידעתי מה זה אנשים כמונו, השכן שלנו אמר שהכוונה היא למשפחות מצוקה ורוסים, אבל חברים שלי אמרו לי לא להקשיב לו כי הוא נכה צה"ל.
יום אחד אחרי בית ספר הלכנו להביט בבנייה, אותה המורה שלנו כינתה במילה החדשה "פיגומים", ואמרה שמלמעלה אנחנו נראים לפועלים כמו נמלים קטנות. סידרתי את כל החברים בשורה וכל אחד הניף אבן קטנה מעל הראש. עודד, אחיה הגדול של שירה בא להביט גם הוא, ותהה לפשר הכוריאוגרפיה המוזרה. הסברתי לו שמלמעלה הפועלים יביטו בנו ויחשבו שאנחנו שיירה של נמלים שצועדת אל עבר הקן. עודד הביט בי בבוז ומלמל "פיגור שכלי", אני הייתי בטוחה שהוא אומר "פיגום שכלי" ומתכוון למשהו שקשור בבנייה.
אנשים באמת באו לגור בבניינים הגבוהים, הם לא היו כמונו, אבל די דומים, שזה טוב מספיק או רע בדיוק במידה הנכונה, תלוי איך מסתכלים. השנים עברו, עודד הלך לצבא ולדעתי הוא בקבע, שירה נעלמה מחיי והפציעה שוב לפני ארבע שנים. חזרנו להיות חברות לכמה חודשים ןאז היא לוותה ממני אלף שקל שלא היו לי, הפסיקה לענות לשיחות ונעלמה מעל פני האדמה. חודשיים הסתובבתי בתחושה שאני פיגום שכלי אמיתי ואז שכחתי מזה, כמו מכל דבר.
הזמן טס לי אבל אני מרגישה אותו דבר, אמרתי היום לאבא כשבאתי לבקר אותו בעבודה. עליתי אל המשרד שלו שמשקיף על תל אביב וחשבתי שאולי איזה ילד מחזיק אבן למטה ומחכה שנחשוב שהוא נמלה. הוא שאל אותי מה עם דירה ומה אני מתכננת לעשות, אמרתי לו שאני רוצה לגור עם אנשים כמוני. הוא נישק אותי על הלחי ואמר שאין.
אחרי זה הלכנו למוזס.
זהו, אני הולכת לשמוע בון ג'ובי ולעבוד קצת, אולי להספיק גם ללמוד. ראיתי קזינו רויאל שהיה נחמד בעיקר בגלל כוסוניותו של הג'יימס החדש, אבל לא השתווה לחברתה המצוינת של פוסיקאט ולסושי שנשנשנו אחרי זה. חוץ מזה הכל טוב בממלכת מזגנים. דיווחי דייטים בהזדמנות.
נשיקות
פאתטית אך אסתטית
ש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
