שעת הש.

לקהילת הסאדו מאזו הישראלית, אליה נחשפנו לאחרונה באדיבות הדודה, יש אתר מושקע ויפה בשם "הכלוב", בו יש בין היתר מערכת בלוגים.

אחת הבלוגריות שם, יהודיה נחמדה בשם תננת צנינים המציגה עצמה כבת 32 ונשלטת, העתיקה בחודשים האחרונים את הבלוג שלי (בעיקר פוסטים ישנים) מילה במילה והציגה אותם כחייה שלה. כמובן שהאינטרנט הוא מקום קטן, וכעבור זמן מה חשפו אותה ומחקו לה את הבלוג. אני גיליתי את זה דרך לינק שהועבר לי אל פוסט של בחורה נחמדה בשם נילי ונילי, בו היא מתארת את השערורייה ואת החשיפה של דמות שבמשך זמן מה כולם שם הכירו וכפי הנראה גם למדו לחבב, ואת תחושת הבגידה בגילוי שהיא בעצם העתיקה מישהי אחרת, אותי.

התגובות שלי נעו בין הפתעה מוחלטת (אלוקים שבשמיים למה שמישהו יעתיק יומן אישי), הפתעה משולבת בהנאה (ישו מריה ויוסף, כמה מחמיא! מישהו חמד את חיי העבשים שאני מקטרת עליהם כבר שנתיים), מעט כעס (הולי האנטר! אמנם חיי עלובים הם, אבל הם שלי, איך כוכב אחד לבד מעז!) ובעיקר שעשוע.

לא ברור לי איך בדיוק השתלבה בת דמותי בחברת יתר מצליפני האתר. אני חושבת שכל עוד איש לא נפגע זה נפלא שאנשים מגשימים את הפנטזיות שלהם, אבל אני לא מעורה בקהיליית הסאדו מאזו הישראלית והנחתי שבלוג באתר הכלוב יתמקד בתכנים המשותפים לחברי הקהילה, ואילו אצלי, מה לעשות, זה לא בדיוק כתביו של המרקיז. אני מניחה שהיא שינתה פה ושם, אבל בכל זאת יש גבול לחירות היצירתית שחיי מאפשרים ("זה לא חלב דל שומן, הייתי ילדה רעה, תעניש אותי"). אני יכולה להבין איך אפשר להפוך את מערכת יחסיי עם מזכירות אוניברסיטת ת"א לסשן סאדו מזוכיסטי, אבל סקסי זה בטוח לא (מישהו מעוניין במנחם פרי כמאסטר? המפף).

אחרי זה חשבתי שאולי בעצם יש פה סטארט אפ. הרי בלוג, אצל רובנו חיות הרשת חסרות החיים, הוא לפעמים רק דרך לקיים אינטרקציה עם אנשים, להכיר חברים חדשים, לצאת לדייטים.

אם המטרה של מישהו היא אך ורק באינטרקציה, למה לטרוח לתאר את חייו שלו, אם אפשר להשיג את אותו הדבר בלתאר את חיי? הרי זה לא משנה אם אני קניתי סנוויץ' חביתה (שלם לחם קל גבינה רזה במקום שמנת ותוספת מצבטי פטמות), או אם תננת עשתה זאת. העיקר הוא אחרי זה להריץ צחוקים עם דויד43 בתגובות, ואת זה היא לא העתיקה ממני.

ולכן מעכשיו, כשלא יהיה לי חשק לכתוב פוסט אבל יתחשק לי לתקשר איתכם – אני פשוט אבחר משהו מהארכיון של תום, אני בטוחה שהוא לא יתנגד. מוהא.

תוספת - מי שחשפה את הנושא הייתה קייסי, ואני מודה לה עמוקות!

שלכם,

שולטת ובועטת

ש. כהן צנינים.

נ.ב - אתמול ראיתי את "היוקרה", באנגלית - פרסטיז', ואני ממליצה עליו בחום. קאסט עשיר בסרט על יריבות בין קוסמים שגרמה לי משך הדקות הראשונות ללחוש לביולוגית "אחת! שתיים! שְלוש!" והוא מרתק. גם קניתי מגפיים. היום אני הולכת באיחור אלגנטי ל"מדעי החלום".