שעת הש.

צרור קיטורים:

איך שבאתי לחתום על חוזה מהמם בדירה מהממת עם שותפה מהממת החליט בעל הבית שהוא בוחר להעניק את הדירה לא לנו, אלא לבנו בכורו אשר אהב, וכמו כולנו יוכל להעזר בדירה בתל אביב.

 אכן, המזל הרע הרודף אותי חזור ורדוף הכה שוב, ועכשיו הורדתי עמי ביגון שאולה קוקסטא תמימה שאפילו לא חשדה שתוך חודש תהיה מפונה מביתה מבצרה.

והרי זה ברור, סוף סוף משהו הולך לי בקלות, אני מחליקה מעדנות מדירה אחת לאחרת, והנה צץ לו צאצא נאלח שחוטף את הדירה מתחת לשפמי. אני עם העט על החוזה, הכל גמור וסגור – והופ, אני מקבלת ברכייה לסנטר וזין לעין.

הכל לטובה -  זה בטוח.  זה לא רק נסיון נואש לעודד את עצמי אלא זה בדרך כלל גם נכון, אבל אלי אלי, מדוע הדרך אל האושר ועושר עד עצם היום ההוא צריכה להיות מלאת מהמורות? למה אני לא יכולה לדלג בבטחה לאורך דרך האבנים הצהובות ונטולות הפחמימות? הרי מוח, לב ואומץ כבר יש לי (פחות או יותר) בסך הכל ביקשתי להגיע הביתה, כל בית שלא יהיה.

חוץ מסאגת חיפושי הדירה אותה אנחנו מנהלות באומץ ראוי לציון אני גם בתקופת מבחנים ועובדת פול טיים, מה שמשאיר לי מעט מאוד זמן להגג פיבלושים, לנהל בלוג, לעשות חיים ולראות השיר שלנו (באופן מפתיע וחשוד לעשות חיים אני דווקא מצליחה, וגם צופה בשיר שלנו באדיקות, אולי זה קשור לקלסר האוניברסיטאי הזרוק בסלון ומעלה קורי עכביש).

זהו, רק רציתי לעדכן. נפרד במילותיו של יונתן ברק – פטרת בית השחי, בעיה שכיחה.

שלכם,

הופלס והומלס

אני.

נ.ב - הראשון למרץ, מרכז ת"א, מי ששמע/מכיר/יודע יקבל גמול הולם ושוחד מיני.