שעת הש.

בשש בבוקר קמתי לארוז דברים אחרונים. הייתי גמורה מהיום שלפני, בו ארזתי וניקיתי בהיסטריה על אנרגיה מתותים וקרקרים בלבד, אבל ידעתי שזהו, אוטוטו זה נגמר. בשמונה הגיעה ההובלה. הובלה כידוע זה שם קוד למרוקאי, שני רוסים וטנדר. לא היה לי ברור איך מיטה, מקרר, מכונת כביסה, טלוויזיה, מיני שידות ועשרים ארגזים אמורים להכנס בטנדר, ועד עכשיו זה בגדר תעלומה, או נס. במהלך הנסיעה הכל רעד כעלה נידף על גג המכונית, אבל הם הגיעו בשלום וקיללו כל הדרך למעלה. הרוסים עשו את כל העבודה הקשה והמרוקאי עלה רק כדי לפקח (היפוך אבולוציוני של כל תורת הגזע!) ובסוף הוא גם קיבל את רוב הכסף. השותפה הצטרפה חיש קל לחגיגה וכשהם הלכו התחילה השמחההאמיתית, בה אמא שלי עבדה כאילו תקעו לה בטריות בתחת בעוד אני התלבטתי בין שני זוגות נעליים, צרחתי "אני רעבה!" דובבתי חתולים (טעים לך הארגז? טעים?) וכל כמה דקות הכנסתי את עצמי למצב שומר מסך ובהיתי בארון המתהווה.

כשניקינו את הדירה לפני יומיים, הודרכתי על ידי הקוקס למנטרה "מה שלא יורד – נאקסס", כלומר, מה
שלא מתנקה, נדפוק עליו עזר עיצובי מסתיר. לשמחתי גילינו במעבר שביחד יש לנו מספיק אקססוריז לקשט את כל הודו (לוכסן מדינה מכוערת אחרת), מה ששימח את ליבי ההולם (שכבר הפסיק להלום נכון לשעות האחרונות, מלבד ברגעים בהם החתול מאיים להתאבד מהחלון שלי).

אמא שלי הייתה מופלאה לחלוטין וקוקסטא הייתה מדהימה לא פחות, בסביבות אחד עשרה אפילו התחלתי לחייך. האינטרנט
הותקן בשלום (לאחר שפתחתי חצי מהארגזים בבילוש אחר מפצל לטכנאי המסכן), מכונת הכביסה
במקומה לאחר משברון קטון, ואני והקוקס אפילו החלטנו על שותפות בתיקים, מה שמכפיל
את כמות התיקים שלי במיידי.

בשלוש כבר היינו אחרי ארוחת בוקר וקניות, ופתחנו בקבוק יין (מה שגרם לנו לדדות מעט בנגלה האחרונה לזבל).
בארבע כבר הייתי במיטה עם עיתון. תענוג. אז יש עוד ארגזים, התמונות עדיין על הרצפה מנושנשות על ידי אמסטי ועדיין אין לי פח בחדר או דבר כזה שתולים באמבטיה לשים את השמפואים שלנו, אבל כבר מפה רואים שזו  חתיכת דירה מטריפה, לתפארת מדינה ישרא.

ועכשיו אטופף לי על הפרקט מעדנות על מנת למרוח לחם קל בסלטי אחלה לייט, אציק לדיירי המשנה הפרוותיים
ואחטט בארגזים שנותרו. בהמשך אשלים את הפוסטים שלא קראתי.

שלכם,
פורקת ושורקת

ש.