שעת הש.

נו, אז הבטיחו. סמסטר ב נפתח כמתוכנן מה שגרם לי לשבוע כאפות כמעט לגמרי. למה כמעט? בגלל המסיבה כמובן, אבל לאט אט, פן נקדים קנה לווסת.

פתיחת הלימודים צוינה בבזאר הרגיל ליד גילמן, מה שגרם לי לאחר לשיעור כי החלטתי לקנות שרשרת פנינים מזויפות פלוס עגילים תואמים, הכל בחמישה עשר שקלים. אחר כך עסקתי כל השיעור בלמדוד את העגילים ולהשיג ראי קטן ככה שאני לא זוכרת על מה דיברו, אבל נראה לי שהשתלבתי. לאחר ארבע שעות כאלה התייאשתי והלכתי למשמרת להרוויח פוקצ'תי ביושר, מה שאומר לצעוק על אנשים בטלפון ולשיר יחד עם פזמון האקציה האהוב עליי "טו דה לפט טו דה לפט" של ביונסה (בערך כל חצי שעה בגלגלץ וכל ארבעים דקות ברדיו תל אביב). 

מהמשמרת ברחתי בעשר בלילה כדי להספיק לראות בשידור חוזר מי המתנקש.  כמו שטענתי תמיד – הרמטכ"ל הפסיכוטי יותם ברקת, הלא הוא ליאור אשכנזי החתיך, הוא זה שירה בקרין ותמרה! מאוד נהניתי מהתגובות בפוסט הקודם שהתפעלו מהעובדה שניחשתי את זה לגמרי לבד, אבל בינינו, זה לא היה מסובך, עברתי חינוך טלוויזיוני נוקשה המכשיר אותי לתעלומות כאלה בדיוק. לתעלומות אחרות, למשל מי גנב את כשרון המשחק של גילה אלמגור הוא לא, אבל נו, בשביל זה צריך מינימום את נורה ספקטור (זה גם מכסה את פינת ההיי לייט הטלוויזיוני השבועי, ואת מה שיש לי לומר על פרק האיחוד המצוין של פלייבה פלייב נשמור לפעם הבאה).

לכבוד התחפשותי למלאך הייתי זקוקה לנעליים לבנות. מכיוון שלאף אחד חוץ מלכלות אין נעליים לבנות נאלצתי להסתפק בזוג מגפי בוקרים בצבע שמנת עם שפיץ עולה (דינג דונג דה וויצ' איז דד) ועקבי סיכה מאחותה של הביולוגית. צלעתי איתן ברחבי הדירה והרגשתי שאני גורמת לגב שלי נזק בלתי הפיך, וגרוע מכך -  מחוררת את הפרקט. רציתי לוותר עליהן וללבוש סתם מגפיים שחורות נוחות אבל כולם לחצו עליי ואני כידוע מתקפלת מהר יותר מיו"ר אגודת הסטודנטים, ככה שמצאתי את עצמי חצי מסיבה עם גרבי פו הדוב כחולות על הרחבה, לאחר שלא יכלתי לזוז יותר מרוב כאב. חוץ מנעליים הייתה לי גם שמלה לבנה. לצערי היא הייתה מעט קטנה עלי באזור החזה אבל נו, כל בית צריך מרפסת. חוץ מנעליים ושמלה היו לי גם כנפיים והילה, אבל ההיי לייט היו הריסים המדהימים שפוסי הביאה וחבצלת הדביקה (בין הקאה להקאה), ריסים מלאכותיים ענקיים עם נוצה קטנה שהשלימו את מראה המלאך הטרנסווסטיט בו חשקתי מאז ומעולם.

המסיבה הייתה נהדרת. היו מלא תחפושות מקסימות, כולם היו מהממים ורקדנו כל הלילה, אני אמנם פרשתי מעט לפני אקורדי הסיום של הדי ג'יי המופלאה, אבל רק בגלל שזה היה או לשבת או שברי הליכה, מהם ניצלתי רק בזכותו של קאטמן ומסאז' כפות הרגליים האיכותי והמשובח שלו. היה שמח על אמת.

 אני לא אתלונן על למה לא כל יום פורים, כי נראה לי שלראות יותר משבוע רצוף אנשים מסתובבים ברחובות עם נצנצים ואזני נמר עושה חשק להרביץ, אבל וואלה, פעם בשנה לא מספיק. האחראי מוזמן לפרגן עוד כמה פורימים שכאלה, ועל הדרך אם אפשר גם לזרוק לי איזה שביתה, לא משהו גרנדיוזי כן? בקטנה, שביתית. 

זהו, אני נכנסת לעוד שבוע לא קל, ארבעה ימי עבודה, שלושה ימי לימודים, שתי הגשות עבודה ואפס מסיבות

פיכסוש.

עכשיו אני הולכת לעשות גבות ולהיות חולה.

שלכם,

משתעלת וזוללת

ש.

               רסיסים לריסים