שעת הש.

יותר מידי לכתוב, פחות מידי זמן. לא בחיים שלי חס וחלילה, אצלי הכל שומם כרגיל, אלא בטלוויזיה כמובן.

יס – עשו במקום שתי ערוצי סדרות שלושה, אבל אחד מהם מפוצץ בטלנובלות ספרדיות וב"ימי חיינו". תודה על כלום.

גיבורים – אחרי כל הבלאגן סביב זה סוף סוף גם לי יצא לראות את הפרק הראשון, שהיה באמת מצוין. לא הבנתי למה בהודו האנשים מדברים אנגלית במבטא הודי, בעוד שבטוקיו מדברים יפנית ויש תרגום מגניב שרץ על כל המסך – תסנכרנו. הבחורה שלא נפצעת מקסימה, הבחור שחושב שהוא יודע לעוף גם.  מזכיר טיפה את אבודים בפוטנציאל ההתמכרות.

דספרט האוס ווייפז – הן קצת משעממות אותי עוד מהעונה השנייה, אבל יש בהן משהו כל כך חינני ומרושע ואני אוהבת את ברי ואן דר קאמפ, ככה שאני אראה גם את השלישית. גו ויסטריה ליין!

(נורא עצוב לפתוח טלוויזיה באחד עשרה ועשרים ולגלות שאין סופרנוז.)

סטודיו 60 – ראיתי בחדר כושר מיד אחרי שהמדריך בישר לי במבט חמור סבר שיש לי 27 אחוזי שומן. נראה חביב, עדיין לא גיבשתי דיעה אבל אני מרגישה כמו שלושה קוטג' 9% מחוברים.

רוק 30, שארק – טרם הספיקותי, אבל אני מאוהבת כבר שנים בטינה פיי (התסריטאית של הצ'יק פליק ההיסטרי "נערות רעות") ולא סובלת את ג'יימס וודס העציצי. נחיה ונראה.

נמלטים חוזר היום, אני מכינה שתי אצבעות, קוביית קרח ומיטה.

הם החזירו את איש משפחה! דאמיט, יש אלוהים.

בגזרה הקולנועית– למרות הביקורות העוינות מפוסי וחבצוש, מאוד אהבתי את "נערות החלומות". ביונסה כידוע היא מודל החיקוי שלי, ג'ניפר האדסון פליטת האמריקן איידול שרה מדהים, אדי מרפי מתוק. בשלב מסוים היה עודף קל בשירים, אבל התגברתי. הלוואי והייתי כושית.

עדיין לא יצא לי לראות את "מארי אנטואנט" אבל בינתיים הדיעות חלוקות. מורנה המגיבה הבתולית אומרת שמשעמם, רוני דווקא נהנתה.

אני חושבת שכל הסרטים של סופיה קופולה קצת משעממים, אבל בדיעבד אני אוהבת אותם. אני גם שמחה שהיא ליהקה את קירסטן דאנסט ולא את סקרלט ג'והנסון כמו פעם שעברה. אף אחת מהן היא לא שחקנית מי יודע מה, אבל לפחות קירסטן לא מקבלת הערכה שלא מגיעה לה, ולטעמי היא גם נראית הרבה יותר טוב מסקרלט ג'והנסון הגסה. אני יודעת שאני די לבד במערכה הזאת, אבל הביצ'ית נפוחת השפתיים הזאת לא עושה לי את זה.

ועכשיו, מוקדש אישית לפרנק נף – פלייבה פלייב, האיחוד!

אין לי מושג מי זה פלייבה פלייב. מעולם לא שמעתי שיר של הראפר הכביכול אגדי הזה, שפתאום בגיל ארבעים ושש הוא ושיני הזהב שלו החליטו לזיין כל טריילר טראש בת עשרים שיש. לא התמכרתי לתכנית הזו בגללו, הוא רק מפריע, הבנות זה השוס פה.

הליהוק בתכנית הוא ללא ספק שילוב של מזל וגאונות, ואני חוששת שהעונה השנייה לא תצליח לשחזר את הקסם.

ניו יורק – לא זוכרת את שמה האמיתי אבל נראה לי שטיפאני. מספיק לראות את כל החיקויים שלה ביו טיוב כדי לגלות לאיזו תופעה היא הפכה. בחורה שחורה צעירה ויפה שהצליחה להתאהב בפלייבה פלייב תוך שעה ואז להתנהג כמו גלן קלוז בחיזור גורלי משך כל הסדרה. הדיבור הדרמטי שלה עם עצימת העיניים התמידית ותנעות הידיים המופרעות הרגו מצחוק. היא הצליחה לעלות עשרה קילו בתכנית, ומהמפגש עם האמא הכלבתית שלה ("אלוהים אדירים, הבת שלי כל כך שמנה!")  מבינים, באופן טיפה עצוב, למה ילדים יוצאים כמו שהם יוצאים.  ניו יורק הייתה ללא ספק הכוכבת של התכנית, ולפרק האיחוד היא הגיעה רזה, מהממת ומופרעת מתמיד.

פאמפקין – בלונדה שדופה ולבנה, שמשפט המפתח שלה בתכנית היה "לא הייתי בהרבה תכניות טלוויזיה, השתתפתי פעמיים בתכניות שידוכים, בארבעה שעשוענים ובשלוש ריאליטיז, זה לא שאני מכורה או משהו". התקפי הזעם המפתיעים שלה היו מרתקים תמיד, והיריקה בפרצופה של ניו יורק הייתה ההיי לייט של התכנית.

בתכנית האיחוד נאלצו להפריד בינה ובין ניו יורק שהתעקשה להכות אותה ללא הרף, והשתמשה במשפט האלמותי (תרגום חופשי) "אני לא ארק בפאקינג פרצוף שלך כי בניגוד אלייך יש לי קלאסה, אבל אני הולכת להרוג אותך תוך חמש, ארבע, שלוש, שתיים, מאדר פאקינג אחד!"

היה איכות.

נשיקות מהמרקע,

שלכם,

מכורה ומסורה

ש.