שעת הש.

השבת השמשית שתקפה אותנו מצאה אותי מוכנה לקרב. רגליים חלקות, שמלה בשלוף, אביביות בשפריץ ושמחת חיים שעובדי קלאב מד לוטרקי יכולים רק לחלום עליה.  בשישי צהריים נפגשתי עם הביולוגית בסנטר ורכשנו צמידים של עשרה שקלים. בסיבוב אצל המעצבים הצעירים נזכרתי שקיבלנו תלושים לחג וככה הרווחתי חזיית ספורט של טריומף וכובע קש מהמם אפילו בלי לשלם בעצמי. בפיצה עגבנייה תקענו שני משולשים לפני שהם עוברים למתכונת מצות, ואחרי זה נפרדנו בקיוסק, כל אחת גוררת לדירתה עיתון ידיעות אחרונות שמשום מה שקל עשרים קילו. בבית ישנתי עד אמריקן איידול וחלמתי שיש לי גזזת. אין לי מושג מה זה אבל אמרו לי שזה משהו של חתולים שעושה קרחות. הצעתי לקוקס לגלח את החתול כדי למנוע את המחלה וגם כי ככה הוא יראה כמו התינוקת של דנה ספקטור (מתוקה מאוד) אבל היא לא מסכימה. בערב התחרדנו בדירה עם יין ואוכל וטלוויזיה ודיבורים על מלחמה. בשבת התעוררתי בצהריים, ניקיתי את החדר, עשיתי מסיכה וצעדתי במשך חצי שעה לדירתה של הביולוגית, איתה שתיתי יין ואכלתי עוגיות.

אני אוהבת שבתות כאלה של כמעט קיץ, אווריריות כמו אבקת סוכר, בלי דאגות וביעוסים, נינוחות ומחויכות. חבל שהן קצרות יותר מהצוואר של מלינדה דוליטל, אבל עדיין, יופי.

 ונחזור לשגרת עדכונים דפרסיבית:

בגזרת ישרא שקט. גם אין מיילים, גם אין כח, ולא שמתי לב וכמעט עברו שבועיים בלי פיבלוש (בשנות בלוגרים זה בערך ארבעה חודשים). אולי אין מה לכתוב כי טוב ואולי אין מה לכתוב כי אין, אבל הפוסטים הולכים לאיבוד דרך מקלדת, וגם לקרוא בא לי רק בספרים ("רומן רוסי", כרגע).

 מבצע חופה במדבר עדיין בהקפאה, אני מעלה עובש לאיטי אבל עדיין לא מצליחה להכנס לדיכאון מזה ברמה של לשבת בבית- להדליק נרות- לשמוע אוהד חיטמן. אהבה חדשה, אני יודעת, תגיע רק במחיר של לחתוך קשר ישן. זה לא קל כרגע אבל יהיה קל יותר עם הזמן, וזמן לא חסר לי.

זהו לבינתיים, אין היי לייט טלוויזיוני שבועי הפעם, אני עדיין עצבנית מאיך שהאנטומיה של גריי גנבו מסקראבס את איך להציל חיים.

שלכם,

מועלת ובועלת

ש.