שעת הש.

כזה יום יפה ואני בעבודה. כל כך נעים וחם, יכלתי ללכת לים. לא שבאמת הייתי הולכת לים, איכסה, אבל הייתי יכולה.

בבוקר השכמתי לחדר כושר והיה מאוד מעייף, במיוחד על הסקי, כי הדבר היחידי שהיה בטלויזיה זה בנות גילמור. את העונות הראשונות דווקא מאוד אהבתי, אבל אחרי זה הן כבר נמאסו. כמה אפשר עם הצרחות של "יא כמה שאנחנו מדברות המון וכאלה שנונות ואוכלות מלא בלי להשמין ואיזה מסובכים היחסים שלנו עם גברים". חליק. סתמו קצת, כונפות.

לקראת סוף האימון כבר העברתי לסי אן אן כדי לראות את החגיגות לכבוד החיילים הבריטים שהחזירו. האמת? אצלנו היו עושים את זה יותר טוב. אם החטופים שלנו היו חוזרים חצי מדינה הייתה עכשיו בכיכר. אחרי זה זרקתי כמה בקבוקים לפחי מיחזור וקליפסים שבורים לפח רגיל כי קליפסים זה אורגני, והלכתי לעבודה, לתקוע פריכיות עם חרוסת.

חוץ מזה סבבה, אני מרגישה שתקופת ההשתבללות שעברה עליי מתחילה לעבור. אולי זה האביב אולי זה מה שסביב, אבל בא לי לצאת, בא לי להכיר, בא לי לבלות, בא לי בימים בא לי בלילות וכו' (לא ספציפית עכשיו, כי כרגע בא לי רק לישון איזה עשר שעות, אבל בכללי).

תכף החופש נגמר, ורק המחשבה על לחזור ללימודים מעייפת אותי יותר מרני ותמרה (גם יותר מהתור לתאים בזארה, אפילו יותר מגברים מעל גיל עשרים עם "פאב בית". בעצם אפילו יותר מלחכות לסלט ארומה עם הלחמניית תירס כשרה לפסח מגעילה שלהם ויותר ממסנג'ר עם בחור מג'יי דייט שאוהב כלבים). אם גם עכשיו לא תהיה שביתה אני שובתת עצמונית (כמובן שאני עושה את זה כבר חמש שנים, בגלל זה אין לי תואר).

אפרופו חיות מחמד, אתמול בפעם הראשונה מאז שנכנסתי לדירה עם קוקס התחשק לי לרצוח חתול. האמת חשבתי שזה יבוא מוקדם יותר, אבל רק אתמול אחרי שהוא ברח לגינה באמצע הלילה ויילל חזק ועשה בושות ואכל לי את כל קיסמי האזניים, רק אז עצמתי עיניים חזק והתפללתי שכל החתולים בעולם ימותו. מאז כבר השלמנו והוא התחנף ממושכות אבל עדיין נותרה קצת טינה.

זהו להיום, אני הולכת לקלף תפוז

שלכם,

עייפה וזעופה

ש.

נ.ב

נראה לי שהסדר היה סביר, אני לא ממש זוכרת, כנראה הדחקתי.