היום נפתח בהמתנה מורטת עצבים לגזאי, שהיה אמור לעשות בדיקת בטיחות שגרתית חמש שנתית, לתת לנו בלוני גז שנגמרו וללכת הביתה. נשארתי לחכות לו בין טווח הזמנים המצומצם וההוגן – שתיים עשרה לארבע. תארתי לעצמי שהוא יבוא בסביבות אחד ונגמור עם הטרדה הזו, בשבילי זה לא קריטי, גז, לא גז, חודש וחצי אני גרה פה אפילו חביתה לא עשיתי, אבל בלי גז איך קוקסטא אמורה לבשל לי? ועוד יש לה מתכון לריזוטו עם פטריות. אז חיכיתי, נו. מה זה כבר ארבע שעות, יש לי מלא לעשות. אז שטפתי את הבית כי תורי, מרטתי בשעווה אזור מוצנע שהגיע למצב שעירות קריטי והיה נראה כאילו אני הולכת ללבוש דגמ"ח ולהצטרף למלכת המדבר, עשיתי כביסה ואכלתי פרוסה של לחם קל עם חצילים.
הגיעה השעה אחת. עוד שלוש שעות.
כשנהיה שתיים ועדיין לא היה סימן וזכר לטכנאי התקשרתי לסופר גז ובאופן אדיב שאלתי אם יש להם מושג מתי הטכנאי אמור להגיע. "שעתיים הקרובות" נבח עליי אוחצ'ה זעפני. "תארתי לעצמי שזה משהו בטווח הזה" עניתי בנימוס "אבל אם אתה יכול לתת לי הערכה, שאני לפחות אוכל ללכת למכולת לקנות איזה טונה, אני גוועת".
"לא!" הוא צייץ "להשאר בבית, הטכנאי בדרך". אמא'לה.
השעה שלוש הגיעה וחלפה ואני התקשרתי שוב, והפתעה, נפלתי על אותו אוחצ'ה עצבני שהפעם ממש צרח עליי. "כבר שלוש ועשרים" מלמלתי בבכי.
"אין לי הערכת זמן" הוא סיכם בנבזות "אולי ארבע, אולי חמש", בעוד אני צורחת כאחרונת המרוקאיות "את כל היום רצחתם לי! את כל היום!".
שלחתי לקוקס עשרות סמסים נזעמים שאם הוא לא מגיע עד ארבע אני הולכת, או מתעלפת, או מפוצצת אותם עם הבלון של השכנים. בארבע ודקה הוא סוף סוף הגיע והיה מכוער ומלוכלך ומסריח (הפתעה) מגז, והודיע לי שהוא לא מעביר אותנו בדיקת בטיחות עד שלא נחליף את הכיריים (שנקנו בשנות הארבעים, כנראה מבן גוריון). "אתן דולפות" הוא סיכם. בו הו. יכלתי להגיד לו את זה בלי לגנוב ארבע שעות מהחיים שלי. זה ידוע שכשקוקס מבשלת אני מעשנת רק בחדר עבודה, אבל בגלל זה לא לתת גז?
ניסיתי להיות נחמדה, הצעתי לו מים, שאלתי אותו אם יש איזושהי דרך לשנות את רוע הגזרה בעודי חושפת את קצה החזייה, ושיש הרבה דרכים לגמול לו. הוא נראה מתעניין אבל אז התעשתתי והחלטתי שיש גבול למה שאני אעשה בשביל ריזוטו.
כשהטכנאי הלך יצאתי סוף סוף מהבית, מתענגת על קרני השמש החמימות, נושמת את האויר הצח, טועמת את החופש. הלכתי לחדר הכושר כמובן, זה לא שיש לי חיים.
בחדר הכושר הרגשתי שאני מוכנה נפשית לשקילה השנייה, והתברר שלא ירדתי גרם ולא אחוזי שומן. כמעט רצחתי את המדריך. חודש וחצי אני מגיעה שלוש פעמים בשבוע לאימון של שעה וחצי ולא יכלו לפרגן לי קילו? אחוז? אז מה עם כל החג בלסתי כמו מפלצת עוגיות, עדיין, משהו, על ההשקעה.
כלום.
בבית ראיתי הרווק, הוא העיף את ליסה הכלבה המעצבנת ועכשיו נשארו שתיים – הבלונדינית והבלונדינית השנייה שמעמידה פנים שהיא בתולה. זו למעשה הייתה קרן האור היחידה של היום. עכשיו אני הולכת לעבוד קצת, בתקווה שעד הבוקר אהיה פחות טראומטייזד.
שלכם,
מצולקת אך מאופקת
ש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
