שעת הש.

טוב עם צאת יום הזיכרון אני מרגישה מעט יותר נוח לשחזר כמה מחוויות אילת שלי, אם כי רצחנותן ורשעותן הולמות יותר את יום השואה, כמו העובדה שעיכבו אותי בשדה התעופה בגלל שחשדו בפותחן הבקבוקים התמים שלי כנשק טרור (אותו כפי הנראה אנעץ באבי העורקים של הטייס מיד לאחר שאשתלט על הקוקפיט). גם העובדה ששכחתי את תעודת הזהות שלי בבית לא עזרה, אבל עדיין זו לא אשמתי שהטיסה איחרה בעשרים דקות. באופן חלקי זו אשמת שרון איילון, היא ואמא שלה היו עסוקות בלעשות שמוזינג לכל מה שזז ושכחו לעלות למטוס, וכמובן אשמת חברת ישראייר שמטוסיה עפים לאט יותר מסנג'ייה. פעם הבאה רק אגד.

חוויה מצמררת נוספת הייתה במסיבה בה נכחנו הביולוגית ואנוכי, רקדנו והשתוללנו בשמחה עד ששני בחורים הציעו נישואין לבנות זוגן, כל אחד מהם באופן יותר בומבסטי וצ'יזי מהשני.  

 ואולי זה ממש ישמע כמו אוי אוי אוי, אבל אני מוכרחה לציין שארוחות הבוקר המלוניות הן לא מה שהיה פעם והדבר היחיד שיותר דוחה מבחילה ממאפין גבינה זה שיזוף בלתי אחיד. בשניהם כמובן זכיתי.

(וגם בשמלה סגולה).

אבל נגמר, היה קצר ושבתי הביתה. קצת עייפה ועסוקה, אבל אני לא יכולה להתפנק כשהשותפה שלי שוכבת בחדר עם טחול קרוע. או קרסול. משהו. אני מנסה להשלים קצת לימודים לקראת סיום השביתה, ומתרוצצת כהרגלי בין הבית לעבודה לחדר הכושר*. השבוע צפוי להיות טוב.

זהו, עוד מעט יתחיל יום העצמאות ואנחנו נצא לסבול עם יתר עם ישראל במועדונים דלוחים ואפופי עשן, הכל למען המדינה ומחר נשב על המרפסת, נמנגל ציפורים נודדות.  

ולפני סיום – מוזמנים להצביע כאן בתחרות הסיפור העתידני של נרג' אקולוגיה (?!) לסיפור "חיים אפורים", לא כי זאת חברה שלי, אלא כי הוא באמת הכי טוב.

עצמאות וקיפודים משופדים לכולם.

שלכם,

אדיבה ומגניבה (מתחיל להגמר לי מהקטע הזה של החרוזים בסוף, נראה עד כמה נמוך אצליח לרדת)

*תובנה 1 -  תמצית הכישלון של חדר כושר כאתר הכרויות (או תמצית הכישלון האישי שלי, תלוי איך מסתכלים) היא שגם אם נדמה לי שאיזה חמוד מציץ בי דרך המראית, זו טעות, הוא מביט בעצמו.

תובנה2 – זה גם לא שאני יכולה לנחור בבוז ולמלמל "עומו". התחת שלו באמת הרבה יותר יפה משלי.