היום אחרי החדר כושר התאפקתי מלקנות צמיד בדיווה והמשכתי ישר הביתה. אתמול לא הצלחתי לעצור בעצמי ורכשתי שישה זוגות תחתונים בחמישים שקלים, חוטינים מצוננים עם תחרה וסאטן וסרטים ופונפונים כדי לעשות מולין רוז' מול הראי (למגינת ליבם של חיות מחמד ומציצן תועה). כן נו עם כזה מחיר הם ילכו קיבינימט אחרי שתי כביסות אבל כבר הסכמנו שבבגדים עדיף לקנות הרבה ולהחליף מהר מאשר לקנות משהו איכותי שמחזיק. מי בכלל רוצה ללבוש משהו יותר מעונה. והיום הצמיד קרץ לי בזהב מזויף והמשכתי הלאה כי החלטתי שאני חייבת להפסיק לפצות את עצמי על כל פעם שאני עושה ספורט. וגם לא לתקוע עוגיות. זה לא באמת מתקזז. חזרתי הביתה ורצתי לעבודה וראיתי שמצלמים סרט ברחוב שלי, אולי השתחלתי למצלמה לאיזה שלוש שניות של תהילה שיוותרו על רצפת חדר העריכה. מי יודע.
עכשיו אני בעבודה וכולם מציקים לי, בין לבין אני מצליחה לספור סימנים כחולים ברגליים ובידיים שאין לי מושג מאיפה הגיעו אבל אני נראית כמו אישה מוכה ואיפה, אפילו חבר אין לי.
אפרופו חבר, כמו שהביולוגית אומרת, כן, זה יהיה נחמד.
חוץ מזה אני מנסה לחשוב על תכנית אב, או אם, משהו, לחיים האלה שאני מתגלגלת בהם בלי שמץ של מושג לאן כמו עלה או חתול. אני יושבת עם עצמי ומודה - כהן, את אבודה לגמרי. פעם חשבתי שאני ארצה להיות עיתונאית או פרסומאית אבל הגעתי למסקנה שזה לא מעניין אותי. כל מה שקשור לפסיכולוגיה, תקשורת וקולנוע גם כבר עושה לי בחילה. צריכים לתפור במיוחד בשבילי מקצוע. משהו בלי הרבה אחריות כי אני לא אוהבת, וגם לא קשה מידי כי אני קצת טיפשה.
אז תכנית, כן, זה ישמח אותי הכי (למרות שגם חבר יהיה נחמד) ואם אפשר אז משהו שיישאר לקצת יותר משעה כי עם כל הכבוד, החיים שלי זה לא חוטיני בחמישה שקלים.
יאללה בשמחות
כהן
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
